יחיאל סגל נולד ב- 1924 בקישינב, מולדובה שבחבל בסרביה, לאמו אגוסטינה לבית ברונשטיין ולאביו מתתיהו. יחיאל היה אח תאום למאירה גרא. ב- 1928 עלתה המשפחה ארצה, והם גרו בתל אביב. אביו עבד בסוכנות היהודית ושירת בה בתפקיד בכיר. יחיאל החל לצייר בילדותו. הוא סיים את לימודיו בבית הספר היסודי בלפור בתל אביב ב- 1939. אח"כ למד שנתיים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.

ב-1942 התגייס לצבא הבריטי ושירת בלבנון, בקפריסין, במצרים, במדבר המערבי ובאיטליה. ב-1946 השתחרר מהצבא הבריטי והחל לעבוד כפועל במפעל פלאלום ברמת גן, לייצור כלי מטבח ובית מאלומיניום.

ב- 1950, בשעות הערב למד ציור בסטודיו של אבני ונחשב להבטחה, לרושם בחסד. כשאבני היה נעצר, מלא התפעלות, מול הציור של יחיאל, קורא לכולם לבוא לראות, יחיאל היה סוחב את הנייר וקורע בשתי ידיים עצבניות לחתיכות קטנות, לפעמים זורק החוצה מהחלון, לפעמים על הרצפה. זוכרים אותו מתנפל עם עיפרון ביד על גיליון נייר ריק, מוחק בקדחנות, שוב מנסה, מתרחק אחורה מסתכל, קורע, זורק, כשכולם מחאו לו כפיים הוא התקפל הצידה, לא סובל את עצמו, עומד לבד, בפינה.

"ב- 1956, על השולחן בדיזנגוף עלו בקבוקים של קוניאק זול, תה עם לימון בכוסות זכוכית דקות, ודיבורים: דוד אבידן, הצייר צבי מילשטיין ואחרים. בעיניהם יחיאל היה התמרור שהצביע על הכיוון. כשהוא דיבר – תמיד בשקט, תמיד בראש השולחן – כולם שתקו. התלמיד המצטיין בסטודיו של אבני הזקן. "גאון" לחשו לרבקה חברתו "כמו ואן גוך, כמו סוטין, הוא יגיע רחוק". והיא התחתנה עמו....

יחיאל נישא לרבקה לבית לבקוביץ ב-1956. הם גרו בתל אביב בקליניקה של רופא שיניים. כשהרופא היה גומר לעבוד הם היו נכנסים לישון. ב- 1959 עברו למצפה רמון בשל סבלו של יחיאל מאלרגיה. במצפה רמון שרר אקלים מתאים. יחיאל עבד מהבוקר עד הלילה איפה שרק אפשר. בכבישים, במכתש, במשטרה. לזוג נולדו שני ילדים. הקיום של המשפחה היה קשה.

בשנות ה-50 חשב יחיאל כי עלה על איזה גל, סגנון ורעיון. אבל כאשר התחילו להגיע לארץ ציוריו של ברנרד בופה, צייר ידוע שחי בפריס, יחיאל ראה שהוא צייר בקו שבופה סיגל לעצמו כבר לפניו. זה הכניס אותו למבוי סתום. הוא היה מיואש ומדוכא, חי ללא תכלית והחל לשתות לשוכרה.(1)

ב- 1961 עברה המשפחה לגור ברחובות, בבית בן שני חדרים, ברחוב הבעל שם טוב, בלב הפרדסים. יחיאל עבד בעיריית רחובות בקריאת שעוני מים. בעבודה זו התמיד 25 שנים.

גם כאשר חזר לצייר באמצע שנות הששים, וזכה להערכה כאמן רישום, המשיך להשמיד עבודות, בשל ביטול עצמי, כאקט מחאה מתמשכת או מתוך יראת כבוד. אולי הסיבה לכך נעוצה בתקופת ילדותו, כאשר אביו היה מרביץ לו מכות רצח בלי רחמנות, עם חגורה, ומאירה אחותו התאומה גדלה להיות היפה והמוכשרת, המטופחת – גאוות המשפחה. יחיאל היה הילד המכוער, צמח להיות הבחור "הלא מוצלח", כישלון גמור, אכזבה.

נולד סגנון חדש. יחיאל השווה ציור לתפילה (2), אמר כשעושים משהו עם הלב, באהבה, ברצון, ולא מתביישים להודות באהבה זו – זה יכול להיות גם אכילת קציצות – זה כמו תפילה . תערוכתו הראשונה הוצגה בבית יד לבנים ברחובות ב- 1965. בין השנים 1980 – 1989 הוצגו עבודותיו במספר תערוכות: בגלריה "רחובות", גלריה דנון בתל אביב, בבית התרבות העירוני ברחובות, בבית יד לבנים בחולון, בגלריה מאפו בתל-אביב, בגלריה כץ בדיזנגוף תל אביב, באגודת הציירים בתל-אביב (תערוכה קבוצתית), בגלריה רוזנפלד בתל-אביב. ב- 1994 בגלריה נמה בתל-אביב, ב- 1996 בבית מניה ביאליק בתל אביב.

יחיאל נפטר ב- 1997 ונקבר בראשון לציון. הוא השאיר אחריו את רבקה אשתו, את הבת תמר (שושני), הבן עמוס וחמישה נכדים.

לאחר פטירתו הוצגו ציוריו במספר תערוכות: בגלריה נמה בתל אביב שנה לאחר מותו, בקריית טבעון במוזיאון ע"ש בן ארי בבת ים, ובגלריה העירונית ברחובות. במלאות עשר שנים למותו ב- 2007 הוצגה תערוכה של עבודותיו בבית ראובן בתל אביב.

נושאיו של סגל הם בדרך כלל דמויות ולעתים נופים, נושאים שגרתיים המעוגנים בסביבתו. כל ימיו הייתה לו כמיהה לשים על נייר את מה שראה סביבו, כמו דברים שישנם בחדר: קומקום, כיסא, כד עם פרחים או בחוץ עצים, שדות, אנשים ומכוניות. בין הדמויות חזר ורשם באופן אובססיבי את דמות עצמו ואת דמותה של בת זוגו רבקה, ומשנכנסה הטלוויזיה הביתה, הפכה גם היא למקור השראה לציור. על גבי מצע נייר של שיירים ושאריות - פיסות נייר קרועות, טפסים משומשים, חומרים משרדיים ממוחזרים- צייר בסגנון עילג במכוון. הרבה גיליונות נייר מצוירים משני הצדדים בשביל לחסוך, וגם ניירות קטנים מחוברים בסלוטייפ שאפשרו לו לעשות פורטרט גדול של רבקה.

ציוריו, נראו לעתים כאילו הושארו במכוון במעמד של סקיצה או טיוטה, ונראה כי השתדל לצייר ישר בלי אפקט, בלי עומק, בכתיבה שטוחה ופשוטה. לא לכפות שום דבר, לא לעבד את הצבעים, לשים אותם כמו שהם. ציוריו היו ביטוי לכנותו וצניעותו של יחיאל כאמן ולנסיבות המורכבות של חייו .

הערות שוליים:

(1) יחיאל היה העגלה, בילי מוסקונה לרמן, מעריב, סופשבוע, 5.10.1990, עמ' 14

(2) התופעה יחיאל סגל, שלמה שבא, דבר השבוע, 9.5.1980, עמ' 24

(3) "אני אנטי סגנון", תערוכה בבית ראובן, אוצרת כרמלה רובין,20.11.2007

חקר וכתב - צביקה תדמור