משפחת נעמי וזכריה קפרא
נעמי (ממשפחת כובני) וזכריה קפרא (בן דוד קפרא) הגיעו ממחוז חיידן לרחובות ב – 1909.
זכריה היה כבן 25, נפטר כשהיה בן 80 שנים.
הזוג עלה עם בן יחיד – שלום קפרא, אשר נולד בשנת 1904 – והיה בן 4 שנים כשהגיעו לארץ. בתימן היה לזוג בן נוסף – דוד (נפטר עוד בתימן), והשאיר אלמנה בשם שמעה (בנת סעדיה מעיט).
זכריה עבד בפרדסים, בשנותיו האחרונות התעוור, טיפל בו רופא שגר בבית ברוידא, ברחוב מנוחה ונחלה. זכריה נפטר בשנת 1937 או 1936. היה איש ירא שמים, לא היה ממנהיגי העדה, איש צנוע, ישר, לא מתבלט.
נעמי – נפטרה בשנת 1956, אשת חיל, צנועה, בשנותיה האחרונות היתה חולה מאוד, שלום בנה ואשתו רחל דאגו וטיפלו בה.
זכריה ונעמי קבורים בבית הקברות תר"ן, ושלום ורחל קבורים בבית הקברות במרמורק, וכך גם ילדיהם – מרדכי, אסתר ודוד.
דוד - הבן הבכור נולד ב – 1927. איש התנועה העובדת, היה ב"נוער העובד", איש הגשמה, ציוני, חבר ב"הגנה" ובחי"ש – מפקדו, יעקב פולוב. דוד השתתף במלחמת השחרור במסגרת גדוד 52 של גבעתי, בקרבות בדרום, איתו היו – אליהו קפרא, יעקב מדהלה ויוסף שרעבי. דוד נפצע 5 פעמים ויצא בנס. היה בבית החולים ב"רמה", האם לא זיהתה אותו בגלל שנשרף ופניו התנפחו. היה בהכשרה בקיבוץ יגור.
דוד גר תקופה מסוימת במושב גאולים, אך לא הסתדר, היה רווק, הוא עזב וחזר לרחובות לבית ההורים, כאן הכיר את חנה מוגזח (לפני כן היה מאורס לאביגייל מרגלית). חנה היתה אחות רחמניה, עבדה בבית חולים "העמק" בעפולה, היא ביקרה את הוריה בשעריים, והיתה פעילה ב"נוער העובד". ב – 1950 התחתן עם חנה. הם התחתנו בבית, הוציאו את הרהיטים בגלל שלא היה מספיק מקום לכולם – המבוגרים נשארו בבית, הצעירים הלכו למגרש צמוד, אצל אח הסבא – סעדיה. הם הרטיבו את החול כדי שאפשר יהיה לרקוד. יצחק קפרא ניגן בחתונה זו בחינם. יצחק קפרא חלה שנתיים לפני כן, ורחל האם עזרה לו בעזרת ניקוז דם, תהליך שעזר לו ובזכותו חזר לחיים.
הזוג – דוד וחנה חיפוש מקום לגור, ועברו למושב בית אלעזרי. חיו בבית קטן, ללא שירותים ובתנאים קשים והתקדמו לאט. בהמשך התקדם דוד והיה מזכיר המושב, איש ביטחון, הקים את בית הכנסת ומועדון המושב וכן יזם הקמת מועדון לנשים, שהגיעו מכל הסביבה. איש ציבור, רב פעלים. כמו כן היה חקלאי, עבד בפרדס ומאוחר יותר במועצת הירקות. בתחילה עבד בלשכת העבודה בקריית עקרון (עבודתו היתה לפסול את מי שעבר את המכסה), אך בגלל קשיים עבר לעבוד במועצת הירקות. כאן היה מפקח על גידול ההדרים (בעיקר הלימונים). הוא ניהל בית אריזה בצומת "עד הלום", ונחשב למנהל מוכשר ויעיל, לאחר מכן הפך למפקח על בתי אריזה בדרום (עשרה), ובנוסף החזיק משק חקלאי במושב. הם גם הקימו רפת גדול (כ- 100 פרות), לאחר שהענף לא היה רווחי סגרו את הרפת.
זכריה (ע"ש הסב), אפרת וענת.
דוד נפטר בשנת 2010 , והוא קבור בבית הקברות במרמורק.
הדסה – נולדה ב – 1928 או 1929, נפטרה כשהיתה בת שנה (האם רחל אמרה שנפטרה בגלל "עין הרע"). נקברה בבית הקברות הישן, אבל לא ידוע המקום המדויק. הרשויות לא נתנו להם לקבור אותה, ולכן קברו אותה בסתר.
למד והתחנך בבית ספר סמילנסקי, וסיים את לימודיו בו בשנת 1945. בהמשך עבר השתלמויות וקורס טכני במסגרת הצבא, וקיבל תואר אקדמאי של הנדסאי. בשנת 1945 יצא להכשרה מטעם הנוער העובד בקיבוץ אלומות שבעמק הירדן. בשנת 1946הצטרף אליעזר לארגון "ההגנה" ויחד עם חברו לצוות יעקב מדהלה ז"ל (אשר נפל במלחמת העצמאות) עבר אימונים ופעל נגד הבריטים ובסיוע בקליטת פליטי מלחמת העולם השנייה. בעקבות פעילותו בארגון ההגנה, הוענק לו עיטור לוחמי ההגנה – אות ההגנה.
בשנת 1948, התגייס לצה"ל ושרת בחטיבת גולני, השתתף בהגנה על הישובים באיזור משמר העמק ונלחם בהדיפת ההתקפות של צבא קואקג'י. לאחר מכן, השתתף בכיבוש נצרת והגליל ובהגנה על משמר הירדן.
בשנת 1954, שרת בחיל החימוש בנושא אחסנה, הספקה ורכש של תחמושת.
לאחר שרות של 32 שנה השתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף.
אליעזר השתתף בכל מלחמות ישראל ממלחמת השחרור ועד מלחמת לבנון הראשונה.
לאחר השחרור מצה"ל, עבד 15 שנה במשרד הבטחון כאחראי מל"ח (משק לשעת חירום). כלוחם במלחמת השחרור הוענק לו עיטור לוחם תש"ח בחתימת הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, ושר הבטחון, אהוד ברק.
בשנת 1954, השתתף אליעזר בכנס רב משתתפים בכפר סבא. בכנס זה של יהודי תימן הופיעו גדולי הזמר של יהודי תימן ובראשם, מלכת הזמר, שושנה דמארי. שם פגש אליעזר את בחירת ליבו, ציונה לבית כלב, וחתונתם נערכה באולם סבו ברחובות בשנת 1956.
לאליעזר וציונה נולדו שלושה ילדים: נעמי, רות ובועז.
אמה של רחל - מרים גרה בכרם התימנים בתל אביב, ועל מנת שרחל תוכל לנוח ולהתאושש ילדה בתל אביב.
מרדכי – היה ילד טבע, אהב חיות, טיפס על העצים, עלה על האקליפטוסים וצעק ("טרזן") . הרב מדר (אחד הרבנים החשובים, ישב לשיעור שבועי עם הרב משולם והנשיא ויצמן) הזהיר את האם לגבי מרדכי – שלא יטפס על העצים, ואכן האם הזהירה...
מרדכי נהג לשחק עם האחים ברחוב, היה ילד שובב מאוד. למה בבית ספר עממי (סמילנסקי). בחור יפה תואר, "דון ז'ואן".
בשנת 1951 התגייס לצבא, היה נהג משאית. אילנה, אחותו הקטנה סיפרה שלקח אותה לסיבוב במשאית משעריים, ופעם אחת תרנגולת שחצתה את הרחוב גרמה לו לעצור ולה – לעוף קדימה..
מרדכי נהג לקחת את האופנוע הצבאי של אליעזר ללא רשות.
הוא היה בעייתי בצבא, נשפט וישב בכלא ג'למה (בסמוך לקיבוץ יגור), עובדה שהעציבה מאוד את האם.
מרדכי הכיר בארה"ב אדם צ'רלס מזרחי, (הסבא של אדל – אשתו לעתיד), ממשפחת מזרחי (מוצא סורי), שהיו לו – 8 בנות ו-4 בנים, ומרדכי רצה להכיר את אחת הבנות. הוא יצא עם שתיים מהן, אך לאחר שראה את אדל הצעירה יותר – רצה בה, ואכן הזוג התחתן !
לזוג נולדו 2 בנות: רייצ'ל - רחל (ע"ש אמו של מרדכי, שעדיין היתה בחיים כשהבת נולדה) ומישל (מיכל). אדל נפטרה ב – 1996 בהיותה בת 61, ממחלה קשה.
לאחר מות אדל עלתה מישל ארצה (1996) ומרדכי עצמו חזר לארץ ב – 2006 ואיתו הבת הבכורה – רחל (רייצ'ל). הוא גר ברחובות עד לפטירתו ב – 2014. היה כאן מאושר, אך הגיע חולה.
אחיה אהבו אותה מאוד, היו לה חברים וחברות רבים, עזרה ותמכה באנשים ורבים קראו לה "אמא".
היא נפטרה בשנת 1986 מחלת הסרטן (שד).
בשל בדיקה לפני הגיוס בה נמצא רשרוש בלב לא גויס (מאוחר יותר הסתבר שהיתה טעות, אך בכל זאת הצבא לא גייס אותו), למרות שרצה וניסה מאוד. אלי היה מאוכזב מאוד – מהצבא והמדינה, הוא ביקש מאמו (שהיתה בעלת אזרחות בריטית) שתיסע לארה"ב ותדרוש את בואו, וכך היה, והם חיו בברוקלין.
חברתו של אלי – גאולה, נסעה איתו לארה"ב, אך הם התחתנו בארץ, ברבנות בתל אביב, כשלחתונתם מגיעים כ – 100 איש.
בארה"ב נולדו להם 4 ילדים – דורית, רם, לירית וגיל.
בארה"ב אלי עבוד יחד עם מרדכי בעסקי הצבע "קבלני צבע", ולאחר שהתבסס קנה מונית, עבד כנהג בה וכן רכש בתים והתבסס (חבריו כינו אותו "דולר")
הוא חי חצי שנה בארה"ב וחצי שנה בארץ.
בת הזקונים, האם (רחל) התביישה לספר לדוד, הבן הבכור, על ההריון, ולכן סיפרה לאסתר, והיא זו שסיפרה לדוד – וזה כמובן שמח מאוד מהבשורה ! קיוו מאוד לבת נוספת.
אילנה היתה ילדה חולנית, אנמית, כמעט לא אכלה. ד"ר מרשוב טיפל בה ואמר שהילדה תמות... בשלב מסוים אף אושפזה באסף הרופא למשך כחודש, לבדיקות אלרגיה.
המשפחה גם לקחה אותה לרב גדול בבית דגן, והוא נתן הוראות שונות.
אילנה לא שירתה בצבא, בזמן גיוסה היה עודף של בנות, והיא התאכזבה מכך, ונסעה לארה"ב (1967) לראות את אחיה מרדכי. במשך שנה וחצי שימשה כאופר בוושינגטון, ולאחר מכן הצטרפה למרדכי בברוקלין. היא הצליחה לשכנע אותו לבוא לביקור בארץ – ומאז היה מגיע מידי פעם לביקורים כאן.
אילנה התחתנה ב – 1968 עם יאשיהו משולם, עבדה קצת בפקידות בבית האריזה בצומת עד הלום (שניהל אחיה דוד), ולאחר מכן ניהלה משפחתון בבית.
לזוג נולדו תאומים (לאחר לידה קשה) – צמח ושרונה – 1970, נעם – 1972 וזהר – 1977.
אפרת, ביתו של דוד, מוסיפה זכרונות שלה על אילנה – לאחר שאסתר נפטרה היא זו שדאגה וטיפלה בילדים. דאגה שיצטלמו, התחפשו, לקחה אותם לטיולים – היתה כמו אחות גדולה.
דוד, אחיו של שלום, נישא לאשה בשם שמעה (שושנה) ממשפחת גלוסקא. לא היו להם ילדים, ולאחר שנפטר אומצה ע"י זכריה ונעמי ועלתה איתם לארץ. בגלל חוקי התורה שלום היה צריך להתחתן איתה, למרות שהוא היה ילד, והיא אישה מבוגרת, והם אכן נישאו אך לא נולדו להם ילדים. מסיבה זו התגרשו. שלום הציע לשמעה שיישארו בקשר. שושנה גלוסקא עברה לפתח תקווה לחיות עם בני משפחתה.
הנישואים לרחל
השדכן, סעדיה נדב, שהיה מוכר ירקות, נסע עם שלום לכרם התימנים בתל אביב, ושם למחנה יוסף (סוג של שכונת עוני), כאן התרכזו אנשים שהגיעו מעדן. בדרכם ראו נערה בת ,16 רחל (היו לה אחיות ואח אחד). סעדיה השדכן – סיפר סיפורי "אלף לילה ולילה" על שלום, כדי לקדם את החתונה.
לאחר שהתחתנו הגיע הזוג לשעריים, לבית בסמטת שבתאי 10, וכאן חשכו עיניה של רחל, ולמרות זאת – נשארה ! סעדיה – אחיה של רחל, שכנע אותה להישאר ברחובות, בבית בשעריים.
רחל הגיעה ממשפחה יחסית עשירה, הם חיו במחוז עדן. אביה היה בעל מפעל של תכשיטים. הוא נפטר בעדן, בדרך לארץ כל התכשיטים נגנבו. היא אהבה מאוד לשיר.
בשנת 1959 נסעה לארה"ב, אלי בנה נסע ב – 1962 כשחקן נבחרת ישראל בכדוריד (ונשאר לחיות שם).
רחל היתה חולה בשנים האחרונות בכליות, והיתה מאושפזת בבית החולים צריפין.
הקשר לארה"ב
הדוד סעדיה, אח של רחל, הוא הראשון מבני המשפחה שנסע לארה"ב. היה צורף, וידע לעסוק בתחום התכשיטים. לאחר מכן הצטרפה אליו אחותו – מרים.
