משה סמילנסקי (שורה כה'- 28)

משה סמילנסקי

חייו של משה סמילנסקי שלובים בסיפורה של רחובות.

סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, נולד בפלך קייב שבאוקראינה ב-ז' אדר תרל"ד (1874). היה ציוני נלהב מנעוריו ובגיל 16 עלה לארץ ישראל, תחילה כדי ללמוד חקלאות ובהמשך כדי להיוות פועל חקלאי.

על אף הקשיים העצומים שחוו הוא ומשפחתו, סמילנסקי היה נחוש להישאר בארץ. בהתחלה הם חיו בחדרה, ומשם עברו לראשון לציון. כעבור שלוש שנים, ב-1893, לאחר שסירב לחזור עם משפחתו לרוסיה, סמילנסקי רכש אדמה ברחובות והקים בה את ביתו.

חריצותו ניכרה היטב בפועלו. לצד עבודתו החקלאית, סמילנסקי עסק בהתנדבות בהוראה לתלמידי בית הספר העממי ברחובות, ובנוסף התמיד ביצירה ספרותית – חלק מספריו ראו אור תחת שם העט "חוג'ה מוסה" – ובכתיבה עיתונאית, תוך שהוא תר את הארץ לאורכה ולרוחבה. לאחר פגישתו של סמילנסקי עם אחד העם וכתביו, הוא פעל ברוח אגודת "בני משה" ועשייתו החינוכית, התרבותית והלאומית.

במסגרת פעילותו הציבורית המגוונת וארוכת השנים, סמילנסקי השתתף כציר בקונגרס הציוני השביעי בבזל, הנהיג את ארגון התאחדות האיכרים וחתר לחיזוק היישוב היהודי בארץ, מתוך היכרות מעמיקה עם תושביה הערביים והכרה בזכויותיהם. עבור סמילנסקי, פעילותו הביטחונית בשורות הגדוד העברי וההגנה עלתה בקנה אחד עם חתירותו לגיבוש הסדר שוויוני וצודק בין כל תושבי הארץ.

בשנת 1897 נשא סמילנקי לאישה את צלה, בתו של הסופר והמורה ישראל הלוי טלר, שעלתה ארצה שנה קודם לכן עם משפחתה. לזוג נולדו שלושה ילדים: שפרה, רנה וישעיהו (שיה). לאחר מותה של צלה, ב-1934, נשא סמילנסקי לאישה את אסתר דונדיקוב.

בשנותיו האחרונות זכה סמילנסקי לראות את תקומתה של מדינת ישראל, את יישוב הנגב, שפעל לגאול את אדמותיו ואת שגשוג הפרדסים אותם הוביל כתחום מרכזי של החקלאות העברית. במקביל זכה בפרס אוסישין על יצירתו הספרותית.

סמלינסקי נפטר בכ"ז בתשרי תשי"ד (1953) ועשרות אלפים ליוו אותו במסעו האחרון מתל אביב לבית העלמין ברחובות.