סיפורי גלגלים

כאשר בעלי עלה ארצה כדי להתיישב במושב רמות מאיר, הוא כבר הכיר את הארץ: כל הפלוסים וכל המינוסים. באותם זמנים לא היה השפע של ימינו: הרהיטים לא היו מעוצבים, ולא היו הרבה מהדברים שהיינו "רגילים" אליהם. לפיכך, הוא הביא איתו את רוב הריהוט לדירתו, וגם מצרך נדיר לאותם ימים: רכב.

הייתה זאת "חיפושית" פולקסווגן. להכיר ולהכיר ולא ידע הכל ובטח לא את כל החוקים. אחד מהם אסר להביא רכב למי שאין לו רישיון נהיגה.... ולבעלי לא היה, למרות שניסה להוציא אותו כמה פעמים לפני עלייתו ארצה (פעם ניכשל כי הבודק מצא שיש לו ביטחון יתר בנהיגה). באין ברירה, בעלי מכר את החיפושית לאחד מחברי המושב שהגיע איתו באוניה ושהיה לו רישיון, אבל ללא רכב. אחרי שהכרנו והתחתנו, בעלי חידש את ניסיונותיו להשיג רישיון נהיגה לפני תום התקופה של שלוש שנים שבה היה אפשרי לקנות רכב ללא המיסים הכבדים. אחרי כמה ניסיונות, הוא הצליח במשימה.

הצלחנו (עם קצת הרבה עזרה של ההורים), לקנות "טרנספורטר" של פולקסווגן, שהיה יכול גם לעזור לנו להובלות של התוצרת החקלאית. החלום שלנו היה לקנות וולוו סטיישן, אבל מחירו היה 1,100 לירות, 500 לירות יותר מהפולקסווגן. ולא היה לנו. שבוע לפני הלידה של בננו הראשון קוקי, קיבלנו את הרכב, בצבע תכלת, הצבע שהיה במלאי, ושלא אהבנו במיוחד. כדי לבחור צבע לטעמנו, היינו מסתכנים בעליית המחיר, דבר שלא יכולנו להרשות לעצמנו.

בזמנים ההם, רכב כזה היה עולה לישראלי מהמניין פי שלושה מהמחיר לעולה חדש, והיה זהה למחיר של דירה ממוצעת. אפשר להבין את שמחתנו כאשר הצלחנו לקנות אותו עוד בזמן הפטור ממיסים. אחרי שבוע, בעלי נסע לראשונה לתל אביב, ונתקל בתאונה הראשונה. בדרום תל אביב, רכב אחר שלא עצר ברמזור אדום, נכנס בו, והרס את הדלת הקדמית. למזלנו אף אחד לא נפצע, גם לא הוריי שישבו איתו ברכב.

האוטו הזה שירת אותנו יפה מאוד. הוביל פרחים, רהיטים, ילדים, ומה לא. כש"הזדקן" הרכב, והחלטנו למכור אותו, לא היה צורך לפרסם מודעה. יום אחד, כשעמדנו ברמזור אדום ברחובות, נוסע מהרכב המקביל (פלסטיני מהשטחים) שאל אותנו אם אנו מעוניינים למכור את הרכב. עצרנו בצד, החלפנו פרטים, וכמה ימים אחר כך, הוא הגיע עם שקית נייר מלאה בכסף מזומן. ניגשנו לדואר לעשות העברת בעלות, ואחר כך נפרדנו - אנחנו מהרכב והוא מהכסף .