פיצרייה "איציק"

בתחילת שנות ה-80 היו לנו כמה עונות טובות ורווחיות ביצוא של פרחים לאירופה, בעיקר פרחי גרברה. אחרי שנים קשות ולא רווחיות בגלל מספר סיבות, ביניהן חוסר הניסיון שלנו וגם בגלל הדרכה, שלפי דעתי, לא הייתה מספיק טובה, האמנו שסוף סוף עלינו על הגל. הרגשנו שיש תמורה לעבודה הקשה בשנים האלה, שנתיים או שלוש, לא יותר. "חגגנו" לא משהו מפוצץ, אבל הרשינו לעצמנו כמה מותרות.

באותה תקופה נכנסה לאופנה הגסטרונומית הישראלית, פיצה איטלקית. כאיטלקייה שמחתי מאוד, גם אם היא הייתה קצת רחוקה מהמקור: השתמשו בגבינה צהובה במקום המוצרלה שעוד לא הגיעה לכאן, וגם הבצק היה עבה ולא דק כמו בפיצרייה איטלקית.

ברחוב הרצל ברחובות, פתחו שתי פיצריות אחת כמעט מול השנייה, פיצרייה "מתי" שקיימת עד היום ופיצרייה "איציק" שהייתה האהובה עלינו, היא הייתה ממוקמת במרכז העיר, במקום בו נמצא היום הבנק הבינלאומי הראשון. כעבור זמן מה, אולי שנה, הם הגדילו אותה וסיפחו גם את הגן האחורי. כל השנים הייתה תחרות ביניהן למי יש הפיצה הכי טעימה והכי זולה בעיר. בין השניים אנחנו העדפנו את פיצרייה "איציק", לשם היינו נוסעים הרבה פעמים בהפסקת הצהריים אחרי שגמרנו לקטוף את הפרחים ולפני תחילת המיון. היינו מחכים שהילדים יחזרו מהלימודים, "מעמיסים" אותם על הרכב ונוסעים העירה. בשבילי זה היה מצוין: לא צריכה להכין ארוחה ולשטוף כלים, הילדים וכולם מבסוטים! היינו לקוחות קבועים, ועם הזמן פיתחנו ידידות עם בעל הפיצרייה.

כשקוקי הגיע לגיל 14, הגיל שמותר לעבוד, הוא ביקש וקיבל עבודה שם בחודשי הקיץ, בחופש הגדול. אני זוכרת את שמחתו כשהוא קיבל את המשכורת הראשונה, ו"בזבז" את כולה והטיפים שקיבל, על בגדים והנעלה. הוא נהייה ירוק מכף רגל ועד ראש, טוב נו, זה הצבע הכי מתאים לג'ינג'ים. הוא קנה מכנסיים בצבע ירוק עם כיסים מנופחים של TOPPER שהיו אז באופנה, חולצה ירוקה , וכדי להשלים את התלבושת, גם סניקרס בצבע ירוק. בכמה חופשות, הוא עבד שם ומאוד נהנה.

אחר כך פתחו עוד מספר פיצריות, המוצרלה הגיע לארץ, החקלאות התחילה להידרדר, ככה שלא יכולנו יותר להרשות לעצמנו יציאות מרובות. גם פיצרייה "איציק" סגרה. את איציק פגש בני, כעבור מספר שנים בתחנה המרכזית החדשה בתל- אביב, הוא פתח שם חנות מזכרות.

סבינה סעד 4.12.2015