שובך יונים

בימי שלישי, יום ה"סידורים" שלי, הייתי נוסעת לרחובות. לרוב הייתי מחנה את רכבי במגרש שמאחורי תחנת המשטרה. משם, כדי להגיע לרחוב וייצמן ולמרכז העיר עברתי דרך סמטת רופמן.

כל פעם הייתי נפעמת מהפרדס הקטן הצומח לו שם. ליד הפרדס בית פרטי קטן מוקף בניינים גדולים הצומחים מסביבו. במרכז הפרדס הקטן הזה, שבחודשי החורף היה מניב קצת תפוזים, היה דקל מניפה גבוה גבוה שהיה מתחרה (מלחמה אבודה מראש) עם הבניינים הצומחים מסביב. בסמוך לו היה ניצב שובך יונים מהסוג שהיום אפשר לראות, למשל, סמוך למוזיאון מזכרת בתיה. היה זה מקום קסום. זכר לימים שעברו. זמנו נראה קצוב עם כל מיני כרישי נדל"ן שרק מחפשים אדמות לבניה.

יום אחד אזרתי אומץ וניגשתי לבית הקטן בתקווה שאולי אוכל לקנות או לקבל את השובך. דפקתי בדלת, אישה מבוגרת פתחה לי את הדלת. על פנייה ראיתי אי-שביעות רצון מביקורי. שאלתי אותה אם היא בעלת הבית, כשהשיבה בשלילה ביקשתי לדבר עם בעלת הבית. כשהיא ענתה לי שהיא איננה, ביקשתי מספר טלפון. בחוסר נימוס ענתה לי "לא" וטרקה את הדלת.

מספר שבועות לאחר מכן טרקטורים ובולדוזרים יישרו השטח ולא נשאר זכר מהפרדס הקטן, מהדקל הגבוה ומשובך היונים. רק זיכרונות.