חסר רכיב

ד"ר בנימין דישון (פריץ דויטש) (1909 – 1948)

בנימין דישון, נולד בשנת 1909 בוינה, אוסטריה, הצעיר בין עשרה ילדים, לאמא שרלוטה ולאבא יוסף. הוא היה ילד יפה וכשרוני שאהבת המשפחה עטפה אותו. "פינקו אותי יותר מדי כשהייתי ילד" אמר לא פעם.
בגיל 10 הצטרף לתנועת נוער ציונית סוציאליסטית בוינה. את רוב זמנו החופשי בילה בחברת הקבוצה, למד עברית, התעמק בדברי הימים של הציונות והרצה על נושאים אלו בפני חבריו לתנועה.
הוא סיים את לימודיו בבית-ספר תיכון בשנת 1926. בתום בחינות הבגרות היסס בבחירת דרכו בחיים: לעלות ארצה מיד כחלוץ ולשם כך ללכת ללמוד חקלאות באופן יסודי בבית ספר גבוה או ללמוד כימיה באוניברסיטה ולשרת את הארץ כאיש מדע.
כעבור זמן קצר של לימודים בבית ספר חקלאי, החליט שהלימודים אינם מספקים אותו, ועבר ללמוד כימיה באוניברסיטה בוינה, שם סיים בהצטיינות בשנת 1934.

אחיו, יהודה, עלה לארץ כבר בשנת 1928 והוא אשר דאג להעלות את שאר בני המשפחה. כשנסע בשליחות ללונדון ב- 1937 פגש שם את חיים ויצמן שהיה אז נשיא "ההסתדרות הציונית" וסיפר לו על רצונו של בנימין לעבוד ככימאי בארץ ולהיות איש מדע. חיים ויצמן נאות לסדר לבנימין סרטיפיקט לעלות ארצה וקבע כי בחלוף שנה יזמין אותו לעבוד במכון זיו, ברחובות.

בשנת 1938 עלה בנימין ארצה ובהמשך הגיעו ארצה גם אמו, שניים מאחיו, אחות אחת ושני אחיינים במסגרת עליית הנוער. ואכן עברה שנה, וויצמן קיים את הבטחתו. הוא זימן אליו את בנימין ומינה אותו למזכיר המדעי ואחראי על המעבדה שהקים במכון זיו ברחובות (שהפך למכון וייצמן לאחר קום המדינה). בזה הוא ראה את הגשמת חלומו, להיות איש מדע בארץ ישראל: "עכשיו הגעתי למטרה. אני מרגיש מעוף חדש בחיי. אוכל להספיק הרבה, לעבוד ולהתקדם" אמר.

עם עלייתו ארצה הצטרף בנימין ל"הגנה" ונהיה חבר פעיל בארגון, כמדריך וכמפקד. חודשים אחדים לאחר עלייתו, בשנת 1939, נשא לאשה את אירנה לבית זכור, עובדת במעבדה בתחנה לחקר החקלאות (שגם אביה היה פרופסור לכימיה מאוד מוערך, שנהרג בפיצוץ במעבדה כשאירנה הייתה בת שנתיים). בשנת 1941, לאור השקפותיו הציוניות, החליף בנימין את שם משפחתו מדויטש לדישון, ובעקבותיו, מרבית בני משפחתו שינו את שמם.

לזוג נולדו שני ילדים, ב-1942 מיכל וב-1944 גיורא. קשריו עם בני משפחתו המורחבת היו חמים, היה בן מסור ולא עבר יום שלא ביקר את אמו אשר התגוררה עם בתה ברחובות.

עבודותיו המדעיות היו בכימיה א-אורגנית ואורגנית. הוא השתדל לעבוד בשני מישורים: מדע טהור ומדע שימושי. פרופסור חיים ויצמן נהג להיפגש עמו לעתים מזומנות, לשוחח אתו על עבודותיו ולהתרשם מהישגיו המדעיים. לימים סיפר חיים ויצמן על בנימין כי בכל פעם שעזב את הארץ, השאיר לו רשימה של דברים שיש לעשותם וכאשר חזר מצא כי הכל בוצע.

אחת מהמצאותיו של בנימין הייתה מכוונת לשימוש בפסולת צמחית – קנה מצוי, סוף מצוי וגומא שנמצאו בשפע בעמק החולה. בנימין נסע לכפר סאלד, לקח אבני בזלת, העלה את הטמפרטורה עד 1000 מעלות ויצק מהתמיסה את הבידוד ששימש את עמודי החשמל. הוא גם יצר לוחות דמויי עץ לצורכי נגרות ובניה. היו לו לא מעט פטנטים שחשב ליישם בתעשייה. אחת מהן הייתה להקים מפעל תעשייתי בקיבוץ כפר סאלד (שאחיו יהודה דישון היה ממקימיו) שנהנה מקרבתו לחומרי הגלם.

בשנת 1948 היה בארץ מחסור חמור בגומי שהיה נחוץ לצמיגי המכוניות שגויסו לצבא. בנימין פיתח תהליך לחידוש גומי לצורכי המכוניות והשריוניות. הוא גויס על ידי בן גוריון לצה"ל והתבקש להשתתף ב"טרסט מוחות" עם אנשי "ההגנה" והצבא כדי לקדם את הפרויקט, ולשם כך נקבעה לו פגישה אצל בן גוריון. על אף ימי המאורעות וההתקפות של הערבים על דרכי התחבורה נסע בנימין לפגישה בתל אביב. הוא נהג לומר, "לשם תענוג אסור לנסוע אבל לשם עבודה אסור להתחשב בשום דבר". הייתה זו נסיעתו האחרונה. האוטובוס בו נסע עלה על מוקשים שהונחו בידי ערבים מרצחים, ובנימין נפצע אנושות ומת מפצעיו. בנימין הובא לקבורה צבאית בבית העלמין הצבאי ברחובות. על קברו סמל ה"הגנה".
סיפר אחיו יהודה: "הנסיעה מרחובות לתל אביב נמשכה באותם ימים הרבה זמן. 17 מכוניות נסעו בשיירה, כשהם פנו לכיוון חולון, אז קראו למקום "מולדת", הנהג מ"דרום יהודה", יקה אחד, התרגז על שלוש מכוניות שנסעו לפניו בחולות באיטיות, ירד מהדרך, עקף אותם ועלה על 4 מוקשים שהיו מחוברים... האוטובוס בו ישב בנימין התפוצץ. באותו יום הוא עוד הספיק להתקשר אלי, לכפר סאלד ולספר לי שהוא מוזמן לישיבת "טרסט המוחות", ושעוד לפני כן הוא רוצה לדבר עם טבנקין על הקמת מפעל דישונית. הוא גם רצה להעלות לפני טבנקין את ההצעה לפתוח בעין חרוד, במשמר העמק, במרחביה ובגבעת ברנר סניפים של האוניברסיטה העברית בירושלים."

לאחר מותו נמצאו יומניו אותם כתב משנת 1927 עד 1939, ורישומים שכתב עד שנת 1948 על תכניות, שאיפות כלליות ומדעיות שהגה. השאיר אחריו ציורים ופרסומים מדעיים.

במשך עשר השנים שעבד במכון זיו הצליח בנימין להשתרש במקום, להתבסס ולקנות לעצמו עמדה בין כימאי הארץ. בשנה האחרונה לחייו שימש כממלא מקום יושב ראש הסתדרות הכימאים. מצא עניין בשטחים מגוונים ובביתו התקיימו פגישות והרצאות על ידי חברים מקומיים ומוזמנים מהחוץ, בפילוסופיה, אומנות ומקצועות נוספים.

נטיותיו ועיסוקיו היו מאוד מגוונים: בשנות העשרים לחייו קרא ספרות יפה ובעיקר ספרי פילוסופיה. אהב מוסיקה קלאסית ולמד לנגן בכינור. התחביב האהוב עליו ביותר היה ציור. הוא ארגן ברחובות חוג לאומנות, יחד עם הציירים נעמי סמילנסקי וולטר שטרנהיים וצייר עם אביגדור סטימצקי ויעקב וכסלר בצפת. העדיף לצייר את נופי הארץ – רחובות, ירושלים, צפת והגליל, דיוקנים ופרחים, בצבעי מים, פסטל ורישומי פחם.
אלמנתו, אירנה דישון, עבדה כחוקרת מחלות צמחים (פיטופתולוגיה) באגף להגנת הצומח במשרד החקלאות ולימים במכון וולקני במחלקה לפתולוגיה, והפעילה עם עמיתיה חדר אבחון למחלות צמחים שנתן שירות לחקלאים ומדריכים בזיהוי המחלה ודרך להדברתה. אירנה ניהלה את חייה ברחובות בה גידלה את שני ילדיה מיכל וגיורא. הלכה לעולמה בגיל 96 ב- 2009. הבת מיכל (רוזן) הקימה משפחה לתפארת (יזמים, טייס ומפקד בכיר בצבא), הבן גיורא ד"ר לכימיה שבמידה רבה ובאופן לא ממש מודע הולך בדרכי אביו בשילוב מדע, טכנולוגיה וייזום בתעשיית ההיי טק. אמו נהגה לומר שהוא הגשים את החלום והחזון של אביו.

חקר וכתב – צביקה תדמור
חסר רכיב