ניתוח יצירותיו של מנחם שמי, בידי האוצרת דליה בלקין

מנחם שמי נישא לבת רחובות - רבקה זבין, וחלק מתמונותיו מתארות את משפחתה.(קישור לתולדות חיים)

בתמונה הורי אשת האמן (1922) נראים ההורים ישובים בצריף שלהם ברחובות. הציור מסוגנן מאוד ומתאר בפרטי פרטים את בני הזוג, היושבים על ספסל שליד שולחן המטבח המכוסה מפה, ועליה- בשטח מואר במיוחד- מונחת מקטרת. משמאל מצויר טבע דומם "סזאני" מאוד של תפוחים בצלחת ואגרטל עם פרחים, ומאחורי הדמויות דלת וחלונות אטומים עם וילונות אסופים. ידי האב גדולות ומודגשות במיוחד ואולי מרמזות על בית ילדותו של שמי ועל זכר אביו המסגר.

המטבח (1922) הוא אחד מתפנימי הצריף, הבנוי מקירות חשופים ולוחות עץ גס ותכולתו דלה: שולחן עץ, כוננית מלוחות צבועים ירוק, מנורת נפט, קומקום על תנור החרס ופתיליה. באחד ממכתביו לימים, הפעם ממצרים, כתב שמי: "ישנים אנו כעת על דרגשי עץ ויש לנו גם "רהיטים" מותקנים מארגזים שונים בסגנונה של העלייה השנייה". כל זה יחד עם העמודים שבתוך האוהל והבגדים והמגבות התלויים בפיזור, יוצר צורות מעניינות ומשונות, מפתיעות וציוריות כאחד, באטמוספירה יש כאן משום דמיון למטבח של אבא ברחובות".

ההשוואה עם תמונת חדר השינה של ון- גוך בארל (1899) מתבקשת מאליה. שני האמנים ביקשו לבטא אווירה אינטימית בתיאור חפצים מסוימים בצבעוניות מכוונת. בשני המקרים, החלל הקטן הכתיב את הצורך בהקטנת העצמים באמצעות עיוותים היוצרים מתח דרמטי: הרצפה והמיטה בציורו של ון גוך, התקרה והקורות בציורו של שמי.

אווירת בית זבין סחפה את שמי למקומות ולזמנים אחרים, לעיירה היהודית ברוסיה ולזכרונות ילדות. דבר זה בא לידי ביטוי באווירה של תמונות רחובות, השונה כל כך מהאווירה המזרחית העולצת ומהכתמיות הבהירה של ציורי הנוף והרחוב בטבריה. הצבעים כאן עמומים ונוגים ומעובדים לעומק, ליצירת עולם סגור ומוגן המואר על ידי עששית או נר. צירופי גוונים של ירוק ואדום חום אופייניים לציורי האיקונות הביזנטיות ברוסיה.... שמי חזר לצבעוניות מיוחדת זו בשנות ה- 40, כפי שכתב ב- 1943 מבנגזי: "בדרך כלל סולם הצבעים שלי כעת בהיר ודומה לזה של ימי רחובות, בגלל הירוק והצבע האדמדם כאן.

בדיוקן אשת האמן (1923)- דיוקן אינטימי ומרוכז מאוד, בצבעוניות שקטה, ענייה, פועלית, רווית אור- שלטת קומפוזיציה קלאסית. השולחן במישור הקדמי מעניק עומק לתמונה, וכך גם העיבוד הפלסטי של התפוחים והצלחת והידיים הנשענות על השולחן במרחק מה מהגוף. פשטות הריהוט, שני התפוחים וכוס התה מעלים על הדעת את הבית ברחובות. רקע הקיר משלים את גוני הדמות בצבעים בהירים של אפור חום, ומואר, כמוהו כדמות, ממקור רב עוצמה שמימין לה. שמי אהב מאוד דיוקן זה, שצויר על קרטון. כעבור עשרים שנה כתב לאפתקר: "מתגעגע אני לאותם ימים שציירתי ... את רבקה, שהיתה יפה מאוד, כמכוערת להפליא, והכל היה עצוב, אפור ומדכא".

תמונת עירום (1927) - שייכת גם היא בסגנונה לתקופה ה"מונומנטאלית": ידיים ורגליים מגושמות, צורות תלת ממדיות "מפוסלות", הדגשת האור והצל בכתמי הלבן, צמצום בלוח הצבעים. הנער נוכח גם כאן, נושא קערה ובה תפוחים המהדהדים את צורת השדיים. רק פני האשה מצוירים בעדינות וברגישות רבה בהשוואה למשיחות המכחול הרחבות של שאר חלקי הגוף.

רבקה נטתה להסתיר את תמונות העירום מעין רואה, וגם ציור זה לא הוצג מעולם והיה מוצנע באוספי המשפחה. לדבריה, שמי הרבה לציירה במצבים שונים ואמר לה שהיא ""Nature Morte (טבע דומם) המוצלח ביותר שהכיר. זו תמונת העירום היחידה המוכרת לנו ביצירתו של שמי, למעט רישום עירום בודד מ- 1937. גבריאל טלפיר טען באוזני כי שמי נהג לרשום מודלים בסטודיו של אבני בשנות ה- 30, עת עסק בעיצוב תפאורות ותלבושות לתיאטראות תל אביב. את רישומי העירום קרע או החביא, לדבריו, ולא לקחם עימו לחיפה בגלל קנאת אשתו. ברישום עירום עסק לדברי הבת נעמי, גם במסגרת שירותו בצבא הבריטי.

בדיוקנאות של רבקה מאותה תקופה מטפל שמי באותה צבעוניות של חומים כהים, אך אלה מונחים ברכות ככתמים היוצרים הרמוניה בין הפנים לרקע. בהשוואה לדיוקן מ- 1923, שבו תוארה האישה כדמות פועלית קשוחה- כאן מוצגת הרעיה כאישה אירופית, ובציור אחר היא אף חובשת כובע ולצווארה צעיף. שמי אהב לצייר את אשתו, והדבר ניכר בגישתו לנושא. כעבור שנים כתב לה: "מתגעגע אני לעשות כמה פורטרטים טובים ממך, לכל הפחות כמו אצל טיציאן. להנציח אותך במידת יכולתי".

בדיוקנותיה של רבקה ניכר עניינו הרב של שמי בנשיותה הבשלה. דמותה נראית מטופחת במיוחד והיא לבושה בגדים אלגנטיים עם אלמנטים גנדרניים. בכמה מן הדיוקנאות היא מופיעה בשמלה תכולה-אפורה עם גימורי מלמלה לבנים, או בבגד מקושט בסרט אדום. יש בכך מזכרונות ביקורו בפריז, שם התבונן סביבו וכתב: "בפריז הנשים רובן יפות ודווקא לא כולן מתפרכסות. לבושן פשוט למדי אך בטעם רב". וגם בגישתו של רנואר לציור נשים נתנה בציורו את אותותיה.

דיוקן אשת האמן (1935) - רוגע סולם צבעים אפרפר-לבנבן, רבקה, הדורה וחגיגית, ממלאת את הבד בקומפוזיציה קלאסית, התנועה האליפטית של הקומפוזיציה- ראש, כתפיים וזרועות מתעגלות, בדומה לתנוחה שבה בחר סאזן לצייר את אשתו ברבים מדיוקנותיה- תורמת לשלמות הנשית, והטיפול הרנוארי מקנה רכות מוספת. לפנינו רבקה שונה לחלוטין מדמותה הקשוחה והסגפנית בציורי 1923 ואף מציורים ה"אירופאיים" יותר, החומים והרכים, של 1930. ב- 1942 יחזור שמי לתיאור נוקשה יותר של רבקה, במעיל כבד ובטיפול סאזני.

ברישום שמן על קרטון מ- 1936 - נראית רבקה עומדת ליד שידה או יושבת לצד שולחן, לבושה בשמלתה המהודרת ולידה אגרטל פרחים. דיוקן אחר מתאר "אשה ילדה", חבושה כובע רך ונשי כמסגרת לפניה, כבציור של רנואר שבו מצויר השיער במכחול מלטף, במשיחות מכחול קטנות היוצרות איכות קטיפתית.

בדיוקן נוסף מתוארת רבקה בחושניות רבה, כשהיא לבושה בגד עם צווארון בדגם פרוות נמר. שערה הארוך מלא ופזור, עור פניה ורוד, שפתיה מלאות במודגש ולחייה אדומות, והעיניים שחורות בוהקות. זוהי דמות של אשה מפתה, תיאור יוצא דופן במכלול ציורי שמי לתקופותיהם.

בשנים 1942-1939 חזר שמי לעבודת התיאטרון בתל אביב ושהה שם לעתים אצל אחותה של אשתו, חנה זבין-המפל, שהיתה נכה ומרותקת לכיסאה. בדיוקן אשה חולה (1939), מתוארת הגיסה בישיבה חזיתית, כשמשענת הכיסא מהווה מסגרת התוחמת את גופה. תשומת הלב נתונה לאשה שבמרכז התמונה, לשמלתה הצחורה הזרועה כתמים אפורים של הצללה והבזקי לבן טהור, ומשם אל פניה. הציור זכה לביקורות נלהבות. טלפיר שיבח אותו וציין כי שמי הוכיח שבגוונים פשוטים, שחור לבן, אפשר להשיג תוצאות פלסטיות ראויות.

דיוקן אשת האמן (1942) - מסקרן במיוחד בשל הדמיון לתמונתו של סאזן אשה ליד קנקן הקפה (1890-5) ולדיוקנאות נוספים של אשתו. בשני המקרים מדובר בנשים המוצגות בחזותיות ישירה, בעלות מבנה גוף כבד, פנים רחבות, שיער אסוף מסורק בפסוקת, עיניים כהות שקועות, פה ואף רחבים וסנטר מרובע המביע עיקשות. תווי הפנים מודגשים באמצעות הכתמים האדומים, המתרכזים בלחיים ובפה המלא, והבגדים כבדים ופשוטים: רבקה בשמלה ועליה מעיל צמר עבה והאשה אצל סאזן בשמלה ארוכת שרוולים, רקע בתמונתו של שמי ריק כדרכו מחפצים, מלבד הכורסא המעוטרת בדגם של ורדים, הזהים כמעט לעיטורי הוורדים בשולי תמונתו של סאזן.

מקור: סיפרה של דליה בלקין, "מנחם שמי אדם ואמן"