נחום גוטמן נולד ב- 1898 בכפר טלנשט, בבסרביה שהיתה אז בשליטת רוסיה. בן רביעי להוריו אלטר ורבקה גוטמן. היו לו עוד אחות ושני אחים מבוגרים ממנו ואח אחד צעיר. אמו הייתה עקרת בית ואביו היה סופר ומחנך עברי שפרסם סיפורים תחת הכינוי ש. בן ציון.

כשהיה נחום בן חמש, עבר עם הוריו ואחיו לעיר אודיסה, לשם נקרא אביו כדי ללמד ב"חדר המתוקן" – בית-ספר ששפת הלימוד בו הייתה עברית. המשורר חיים נחמן ביאליק נהג לבקר בבית הספר ולהשתעשע עם הילדים. את בנו של המורה – נחום – אהב ביאליק במיוחד, זיהה את כשרון הציור שלו והיה לו כאבא שני.

ב- 1905 עלתה המשפחה לארץ-ישראל. האב קיבל משרת מורה בבית הספר לבנות בנווה צדק. המשפחה התגוררה בהתחלה בבניין בית הספר, ונחום ואחיו למדו בו. מאוחר יותר עבר נחום ללמוד בבית הספר "עזרה".

בט"ו בשבט תר"ע (1910) התייתם נחום מאמו. סבתו (אם-אביו), מינצה, הגיעה לארץ על-מנת לטפל בחמשת הילדים. משפחת גוטמן עברה לגור ברחוב הרצל 3, סמוך לבניין גימנסיה הרצליה, בשכונה החדשה שנבנתה אז בחולות: "אחוזת בית" (שהפכה מאוחר יותר לעיר תל-אביב). נחום, שאהב לצייר מילדותו, התחיל ללמוד ציור אצל הציירת אירה יאן.

כשהיה נחום בן 15, הפסיק את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" ועלה לירושלים ללמוד בבית הספר לאמנות "בצלאל". בין מוריו היו בוריס שץ ואבל פאן.

ב- 1916, במלחמת העולם הראשונה, הופסקו הלימודים ב"בצלאל" ונחום יצא, יחד עם חבריו, לעבוד ביקב ובשמירה בפרדסים ובכרמים של פתח-תקוה, רחובות וראשון-לציון. מאוחר יותר הוא סיפר את זיכרונותיו מאותם ימים בספרו "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" (לקטעים נבחרים מהספר - כאן).

על תקופת היותו ברחובות [1] סיפר גוטמן: "...עברנו, כל קבוצת ה"בצלאלים" מפתח-תקווה, וצבעוני ומנחם שמי בכללם, למושבה רחובות. שם נעשיתי שומר שדות וכרמים. בחור כמוני – שומר על שדות! הייתי "צוציק" קטן, רזה וחיוור, ולהגיד את האמת – לא הרגשתי את עצמי חזק לעמוד בלילה הם ה"נבוט" ולהסתכל בעלים המרשרשים של שורת הגפנים. משום מה הייתי תמיד מאמין, שאף פעם לא יבוא גנב – ובאמת אף פעם לא בא!

אחר כך נסתיימה עונת הענבים, ונכנסתי לעבוד ביקב בראשון-לציון [טעה, התכוון ליקב ברחובות]. לראשונה בחיי נמצאתי בתוך מערבולת גדולה של חביות בעלות ממדים, פועלים מסוגים שונים, ומשכורות שונות. קורותיי וחוויותיי מאותה תקופה משולבות בספרי "החופש הגדול או תעלומת הארגזים..."

אישור על קורותיו של גוטמן ביקב ברחובות, ניתן מסיפור משפחתי של בן המושבה, עוזי בשיסט. לפי עוזי, גוטמן התייצב אצל אביו, מרדכי (מוטל) בשיסט, שעבד ביקב והיה בעל תפקיד,וביקש עבודה. בחן מוטל את גוטמן והגיע למסקנה שה"צוציק" הרזה והנמוך הזה לא נוצר לגלגל חביות, ושאל אותו: "מה אתה יודע לעשות?". "לצייר, לרשום," ענה גוטמן.

בו במקום קיבל ממוטל עבודה להיות הלבלר של היקב, לרשום את ימי העבודה והמשכורות של הפועלים ואולי גם את מצב הסחורה.

גוטמן היה אסיר-תודה למוטל, ויום אחד הציע שייתן לו מתנה – רישום שעשה. מוטל, שהיה איש ישר מאוד, סירב בכל תוקף לקבל את הרישום באומרו: "שונא מתנות יחיה!"

"ועד היום," מסיים הבן עוזי את סיפורו, "מצטערת המשפחה על כך שהאב סירב לקבל מגוטמן את הרישום."

ואכן, העיר רחובות ידעה לכבד את הפועל-הצייר-הסופר נחום גוטמן, וברחבה ליד בית "יד לבנים" ומרכז התרבות על שם משה סמילנסקי – חקוקים באבן נמוכה שמותיהם של גוטמן, רחובות, ו"החופש הגדול או תעלומת הארגזים" גוטמן, בספרו הנ"ל, חשף בפנינו את פעילותן של 2 משפחות ותיקות במושבה: משפחת ליפקין, ומשפחת זבין. אצל משפחת ליפקין, שכר גוטמן חדר וסיפר על ליפקין הנפח וחמשת ילדיו, ועל משפחת זבין, שניהלה מסעדת פועלים, סיפר כי בה ישב ואכל עם "חבורת השומרים" (קטעים מצוטטים מספרו בקישור לכל אחת מהמשפחות).

בשלהי מלחמת העולם הראשונה, גרשו התורכים ששלטו אז בארץ את תושבי תל-אביב היהודים אל המושבות בגליל ובשרון. העיר נשארה שוממה וסגורה. גם נחום יצא את העיר עם בני משפחתו, אך חזר אליה כשומר. את זיכרונותיו מתקופת הגירוש מתל אביב כתב ואייר בספרו "שביל קליפות התפוזים".

כאשר נגמרה המלחמה ב- 1918, התנדב נחום ל"גדוד העברי" ושמר על שבויים תורכים במחנה-שבויים במצרים. את החיילים השבויים ואת הווי המחנות הנציח בסדרת רישומים.

אחרי שחרורו מהצבא הבריטי ב- 1920 נסע נחום לאירופה על-מנת להמשיך את לימודי האמנות. הוא למד בוינה, בפריס ובברלין. שם השתלם בטכניקות הדפס ותחריט ושכלל את יכולות הרישום שלו. בברלין פגש בקבוצת הסופרים העבריים, ידידיו של אביו והחל לאייר את ספריהם. איוריו הראשונים נעשו לספריו של אביו ש. בן-ציון, ולשירי הילדים של ביאליק וטשרניחובסקי.

ב- 1926 חזר נחום לארץ והיה חלק מקבוצת אמנים שהתמקדה בציורי נופים ויצרה את "הסגנון הארץ-ישראלי". כאמן מרכזי בקבוצה זו השתתף בכל התערוכות החשובות שהיו אז בארץ.

באותה שנה פגש נחום את דורה, לימים אשתו, ברחובות ועל כך סיפר: "...באתי לרחובות לשמחת-תורה. ליד המדרגות של בית הכנסת ראיתי את דורה בשמלה לבנה ומגבעת גדולה. היו לי כמובן חברות בווינה ופאריז, אבל לא כמו דורה. מאז אנחנו נשואים כבר יותר מחמישים שנה, ועדיין אני אוהב אותה, ועדיין היא מפתיעה אותי ". "בין חולות וכחול שמיים". עדות לביקורו של נחום אצל סמילנסקי באותה שנה נמצאה בסיפורו של ראובן גורדון על "הנהג שלא הכיר את ביאליק". מספרים כי באותם ימים, נהג נחום להתארח אצל משה סמילנסקי אותו כיבד והעריך וגם אייר את סיפוריו בעיתון "דבר לילדים".

ב- 1928 נשא נחום לאישה את דורה לבית יפה, אם בנו היחיד מנחם (חמי).

ב- 1929 עיצב נחום תפאורה ותלבושות למחזה "כתר דוד" בתיאטרון "האהל" וב-1932 למחזה "שבתאי צבי".

כעבור שנתיים קיבל על עצמו נחום את תפקיד המאייר הקבוע של העיתון "דבר לילדים" (כפי שהתפרסם בתחילת דרכו ב- 1931 – "דבר – מוסף לילדים"), וכאשר הפך לשבועון לילדים, שימש בו נחום גוטמן כחבר מערכת ומאייר במשך 35 שנים. הוא צייר בעיתון אלפי איורים לסיפורים, שירים וכתבות שונות וגם כתב סיפורים וכתבות משלו.

בשנים 1933- 1934 צייר נחום את הבובות והתפאורה לעדלאידע המפורסמת של תל-אביב. מכל רחבי הארץ באו לחזות באירועי פורים התל אביביים. באותה שנה נשלח גוטמן לדרום אפריקה על-ידי משרד החוץ על-מנת לצייר את דיוקן הגנרל סמאטס. ממסעו ליבשת אפריקה שלח סיפורים מצוירים ל"דבר לילדים", בהם הוסיף ופיתח, כיד דמיונו הטובה עליו, סיפור-הרפתקה בג'ונגל האפריקני. מתוך רשימות אלה נולד ספרו הראשון של נחום "בארץ לובנגולו מלך זולו". הספר יוצא לאור ב- 1939. נחום גוטמן נעשה לסופר ילדים בנוסף להיותו כבר צייר ומאייר. בשנות הארבעים יצאו לאור ספרים נוספים, וביניהם: "ביאטריצ'ה - או מעשה שתחילתו בחמור וסופו בארי דורס", "הרפתקאות חמור שכולו תכלת". לנחום גוטמן היתה חיבה גדולה לחמורים, על פשטותם ותמימותם, ובספר זה הופך החמור לגיבור ספרותי המשמש כלי בידי הסופר לעריכת ביקורת על החברה. ב- 1958 קיבל את פרס למדן לספרות ילדים.

ב- 1948 במלחמת העצמאות שימש נחום צייר צבאי. הוא צייר את הווי לוחמי הפלמ"ח ואת דיוקניהם של הלוחמים והמפקדים. בספרו "שתי אבנים שהן אחת" סיפר את זיכרונותיו והרפתקאותיו כצייר צבאי. מאוחר יותר התפרסם הספר "כאלה היינו" ובו ציורי הלוחמים.

ב- 1956 זכה נחום זכה בפרס דיזנגוף לאמנות. ב- 1959 לכבוד יובל לעיר תל-אביב (יום הולדתה ה-50), כתב את הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" בו אסף את סיפורי זיכרונותיו על לידתה של העיר ועל דמויות אזרחיה הראשונים. הוא צייר את הציור "ימים ראשונים" לתערוכת היובל לתערוכה שהתקיימה בגני התערוכה.

ב- 1961 יצר נחום את תמונת הפסיפס (מוזאיקה) הראשונה שלו, בבניין הרבנות בתל-אביב, וקיר ענק של פסיפס המספר את סיפורה של תל-אביב, בבנין מגדל שלום ב- 1966. שנה אח"כ יצר קיר פסיפס במשכנה החדש של גימנסיה הרצליה, ובשנת 1976 יצר את הפסיפס במזרקה ברחוב ביאליק ובה תמונות המספרות את סיפורי תל-אביב.

ב- 1962 קיבל נחום פרס כבוד לספרות ילדים ע"ש הנס כריסטיאן אנדרסן על סיפרו "שביל קליפות התפוזים", ב- 1964 את פרס יציב על תרומתו לאיור הישראלי ועבודתו ב"דבר לילדים". ב- 1966 קיבל את פרס פיכמן לספרות ואמנות על מכלול יצירתו הספרותית.

ב- 1970 החל נחום ליצור בחימר. פסלי הקרמיקה שלו מבוססים תמיד על צורת הכד החלול והוא ממשיך גם בתלת-ממד לעסוק בדמויות המזרחיות שאהב, בגיבורים תנ"כיים ובדמויות מימי ראשיתה של תל אביב.

ב- 1978 זכה נחום גוטמן בפרס ישראל על תרומתו לספרות הילדים.

נחום גוטמן נפטר ב- 1980 בתל-אביב, והוא בן 82. זמן קצר לפני מותו הספיק עוד הסופר והחוקר אהוד בן עזר, לרשום מפיו את סיפור חייו. בן-עזר עיבד את הסיפור ופרסמו תחת הכותרת "בין חולות וכחול שמיים".

הערת שוליים:

[1]גוטמן ברחובות/חדשות בן עזר גיליון 122