חסר רכיב

איתמר בן אב"י (1943-1882)

איתמר (בן-ציון) בן יהודה הוא "הילד העברי הראשון", בנו של מחיה השפה העברית אליעזרבן-יהודה, עיתונאי עברי ועסקן ציוני.
איתמר הוא בנו של מחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה ושל אשתו הראשונה, דבורה, ומכאן בא שמו-אב"י הן ראשי תיבות של אליעזר בן יהודה. שמו המקורי היה בן-ציון בן־יהודה, אך הוא החליט לשנות את שמו לאחר מות אמו, שסיפרה לו שרצו לקרוא לו איתמר בעת היוולדו, על שם עץ התמר, כסמל לציונות, אך נתקלו בהתנגדות מהסובבים מכיוון ששם זה לא היה מקובל באותם זמנים. הוא השתמש בשם זה בעיקר כשמו הספרותי. הוא גם כונה "הילד העברי הראשון" — יליד ארץ ישראל הראשון בזמן המודרני ששפת אמו הייתה עברית.
הוא המשיך את מפעלו של אביו בפיתוח השפה העברית. מבין המילים הרבות שהמציא: עצמאות, מכונית, אכזבה, עיתונאי, ביטאון, אלחוט, מרפאה, מדינאי, מטריה, סיפון, משוריין, תקרית, תקדים ועוד.

מקור: ויקיפדיה

הסיפור על המושבה רחובות, תוך איזכור דמויות מרכזיות בה:
מתוך: "עם שחר עצמאותנו – זיכרונות חייו של הילד העברי הראשון" , הוצאת הוועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב"י, 1961.

עמ' 136-135:
"... ימים אחדים אחר כך נסעתי עם ימימה אחותי לנס ציונה ולרחובות הרחוקות ב"מהרת", שהייתה מביאה יום-יום את האיכרים והאיכרות עד לגדרה ולעקרון... בו בערב ביקרנו בבית אייזנברג ברחובות ונפגשנו שם עם צעירי המושבה ועם המורה האהוב כל כך, וילקומיץ' השחרחר. מבין הצעירים בלטו ביותר חיים בלומברג, או בשמו החדש אשר נתתי לו "הררי", ואהרון חרמוני חברו. שניהם מגומרי בית הספר במקווה ישראל. שם פגשנו את יהודה גורודסקי, שלא גמר עדיין, את יוסף גולדין, המזהיר בתלמידי בית הספר המקומי, ואת יהודה טלר, בנו של זקן -מורים העבריים בארצנו בימים ההם, ואת העלמות הנחמדות, בלהה ושרה (היפה מכל בחורות המושבה), עם סמילנסקי, הפועל הצעיר המחזר אחריה, ועל כולם – יהודית – בת אהרון איזנברג, אהובתו של הררי בפרהסיא. ולסוף – הדסה, גם היא, אשר ניסתה להשכיחני את אשר עוללה לי בימיי היפואיים הראשונים.
השיחה באותו ערב נסבה על ביקורו של הרצל ברחובות לפני כמה שנים, כשרוב הצעירים היו בין הרוכבים על סוסיהם לקראתו והשפעתו העצומה עליהם. הררי הפתיע כבר אז את כולם בעבריתו המדויקת ובהקראותיו והלצותיו הנהדרות, כי כבר אז חלם על דבר תיאטרון עברי בארצנו ויבשר לנו כי אומר הוא לנסוע בקרובברלינה, להתמחות בה כשחקן ו"כמתקין" (רז'יסר בלע"ז).
חרמוני דיבר על לב אחותי ימימה לנסוע לברלין להשתלם באחת ה"מוריות" (הסמינרים) הגרמניות, ושאלני אם אין ברצוני להצטרף אליהם, כדי להוות בבירה הגרמנית גרעין ארץ-ישראלי איתן.
- בוגדים – התריע פתאום קול אדיר באוזנינו.
הרימונו את עינינו אל הפונה, בחדר הגדול בבית איזנברג, שמשם בא הקול ההוא.
יהודה גורודסקי היה זה, שהוחזק כגיבור המושבה בשריריו האיתנים ובאהבתו הידועה לכל ה"ספורטים".
עוד אני מביט בו והוא פונה אליי ביתר שאת:
- ובוגד הבוגדים אתה, כי אתה אומר לעזוב את הארץ עם שאריתם – אתה, אשר תקפתם במאמר המפוצץ לפני כמה ירחים.
אילו עקצני עקרב, במושבה זו המפורסמת בעקרביה, לא הייתי נפגע יותר מאשר מדבריו אלה. לא עצרתי ברוחי בגישתי אליו וסטרתיו לחי.
מה שאירע לאחר זה, קשה לתאר. כל האולם, לזוועתן של העלמות הנוכחות, הפך לשדה-קטל. ונצא אל הגן המואר בירח כסוף, שם, כבזירה עתיקה, התנפל עליי המוסטר ונתאבק יחדיו רגעים רבים, כשרוב הבחורים מתכפכפים וקוראים לרחובותי הזועף:
- הפילהו! מגרהו! הביסהו!
אך לאושרי, היו בי די כוחות בערב ההוא להפילו, למגרו, להביסו – אותו, את פאר השכונה.
- הא לך על הכינוי "בוגד הבוגדים" –
קראתי לו כשעיניי מביטות אליו מגבוה, כאגרופן אמריקני במוכהו הנבוך."

עמ' 366:
"כן, רחובות הדונדיקובית, הווינרית, הטלרית, האייזנברגית, הסמילנסקית, הווילקומיצ'ית, מראשית יישובנו החקלאי, על פרדסיה הירוקים ותפוזיה הבשלים. כאן דוממת הרכבת, יותר מכפי המידה, לקבל עשרה איכרים ובניהם הנוסעים תל אביבה, ובהם אייזנברג עצמו, ראש איכריה, בקומתו הרחבה, דוגמת אושיסקין שני, והוא נפל על צווארי אבי:
- מה תאמר על כך בן יהודה? חלומך בא ויהי!"
חסר רכיב