זיכרונות מבית הכנסת / יונה דורון

רם ונישא מגבעות עמד בית הכנסת הגדול "אהל שרה". גרם מדרגות מכובד הוביל אליו ושער דמוי קשת שעליו הכתובת "זה השער לה'". מעל גגו התנוססה מנורה גדולה שנראתה למרחוק.

הבית בו גדלתי ניצב מול בית הכנסת הגדול. על כן משולב בית הכנסת בחלק מזיכרונות ילדותי. משפחתי הקטנה הייתה חילונית למהדרין ובכל זאת אסרו עלי הורי לצאת לחצר ביום הכיפורים עם כריך עבה וגדול בידי, שמא אפגע ברגשותיו של אחד המתפללים העושה דרכו לבית הכנסת.

אנו, ילדי השכונה, לא באנו בשעריו לתפילות אך אהבנו מאוד את החצר הגדולה והמוצלת שהקיפה אותו מכל עבריו. המשחק האהוב עלינו בחלק הקדמי שלה היה מלחמת "בולקעלך", כלומר: זריקת כדורים קטנים שקטפנו מעצי הנוי שגדלו בה, זה על זה. עקבות המלחמות הללו נותרו מוטבעים באדמה הקשה זמן רב.

מגרשי משחקים לילדים עדיין לא היו אז ועל כן מעקה המדרגות הרחב תפקד כמגלשה שעליה היינו מחליקים ואחר כך קופצים למטה. קפיצות אלה נסתיימו לא אחת בנפילה, בסימנים כחולים ובבכי מר.

החצר האחורית הייתה מעין אמפיתאטרון בזעיר אנפין מאחר והייתה בשיפוע והשקיפה על הרחוב שמתחתיה. שם נהגנו לשבת על האדמה ולצפות במסעי ההלוויות שהיו עוברים למטה ונעצרים למרגלות הגבעה כדי להספיד את המנוח. הרבה מן הנאמר לא הבנתי, אך אהבתי להתבונן בפניהם העצובים והרציניים של המלווים, לנסות לנחש את דרגת קרבתם למנוח ולהקשיב לדברי השבח המרובים שהעתירו המספידים על המנוחים. אז, כמובן, לא ידעתי זאת, אך הם קיימו באדיקות את "אחרי מות קדושים אמור".

להבדיל, אחת לחודש, בערך, היו נערכות בבית הכנסת חתונות. כבר בשעות הבוקר היה מגיע למקום טנדר עמוס מצרכים. לאחר שהגברים היו פורקים אותו הייתה מגיעה קבוצת נשים להכין את הכיבוד. בשעות אחר הצהרים, אם מזג האוויר אפשר זאת, היו מציבים שולחנות ארוכים על המרפסת, מכסים אותם במפות לבנות ועורכים עליהם מגשים עמוסי כריכים קטנים, צבעוניים ומפתים. מצרכי יסוד פשוטים: ביצים קשות, סרדינים, מלפפונים, גבינות שונות וזיתים, הם שהרכיבו את הכריכים, ייחודם היה בטוב הטעם שבו סודרו. בינות למגשי הכריכים ניצבו בקבוקי מיץ וצלחות שטוחות שעליהן הונחו מבחר עוגות. אנו, הילדים, עקבנו בדריכות אחר ההכנות ובהזדמנות הראשונה נהגנו להתגנב ו"לפלח" כריכים ועוגות אותם אכלנו בתאווה רבה על המדרגות התחתונות שהובילו מן הכביש אל בית הכנסת.

בראש השנה וביום הכיפורים היה בית הכנסת מתמלא במתפללים מבוגרים ואילו כל ילדי הכיתה והכיתות הקרובות היו גודשים את החצר והמדרגות. כולם באו לראות ולהיראות, מתהדרים בבגדים חדשים שנקנו לכבוד החג. נפשותינו שאפו לקשרים רומנטיים ולא לתפילות ובקשות סליחה מאלוהים. הרבה חברויות נרקמו ונהרסו באותם מפגשים. בעוד ההורים מכוונים את ליבם לשמים ומתפללים, עסקו הילדים בעניינים הרבה יותר מעשיים וגשמיים.

בסיום התפילה ביום הכיפורים, היינו ממשיכים לטייל בחבורה גדולה ברחוב הראשי הריק ממכוניות והזוגות החדשים שנוצרו היו חומקים בזה אחר זה אל ספסלי הפארק הירוק הגדול שהשתרע בקצה השני של העיר.

בימי החול סבל בית הכנסת, לא פעם, ממיעוט מתפללים ועדיין יכולה אני לראות בעיני רוחי את אחד הקבועים יוצא אל החצר ומתחנן בפני העוברים והשבים להיכנס ו"להשלים מניין". ביני לביני תהיתי אם לא עדיף מניין חסר על ההשפלה שבקבלת סירוב.

אל תוך בית הכנסת פנימה נכנסתי רק שנים רבות לאחר מכן: כשבעלי עלה לתורה לפני החתונה, בבר המצווה של בני ובעוד אירועים חגיגיים מעין אלה. אז צפיתי מעזרת הנשים שבקומה השניה, מבעד לרווחים שבין הסורגים, במנורות המפוארות, בקישוטים ובסמלים המעטרים את הקירות ובארון הקודש הנאה.

בשנים האחרונות עבר בית הכנסת שיפוץ. החצר רוצפה כולה, המדרגות חודשו ותוחמו על ידי חומות נמוכות מאבני ירושלים. הכל נראה מכובד ואלגנטי יותר, אך ילדים כבר לא משחקים בחצרו ולא משחיתים את פרות עצי הנוי הותיקים. הלוויות כבר לא נעצרות למרגלותיו וגם החתונות נערכות במקומות אחרים...