מה אכלו ? - המזון בשנותיה הראשונות של המושבה

בשנותיה הראשונות של המושבה רחובות הרבו לאכול קטניות, קציצות תרד, פול, עדשים, דג מלוח (שנחשב למצרך עממי וזול), גבינה, זיתים כבושים, אורז, בשר, חלבה, גמרדין (עיסת משמש מיובשת ושטוחה - לדר), תאנים טריות ומיובשות וריבה. בחצרות הבתים היו גינות ירק, עצי פרי, תרנגולות, יונים ולעתים אף פרות - כל אילו סיפקו לצורכי הבית פרי טרי, ירק, ביצים, בשר, חמאה וגבינה. כאשר בשלו הפירות בכרמים היו ענבים ושקדים בשפע. המאכל הנפוץ ביותר היה פת לחם טבולה בשמן שומשומין או שמן זית עליה זרו גרגרי מלח גס. לעיתים גיוונו ע"י גירוד ה"קשה" של הלחם בשום או בבצל המטוגן בשמן או שומן.

מאפיות לא היו באותו זמן ברחובות. הנשים אפו את הלחם בעצמן בטאבונים- תנורים העשויים טין שעמדו בחצרות הבתים. מספר משה סמילנסקי על תנורה של בתיה מקוב: "התנור הראשון במושבה לאפיית לחם הוקם ע"י בתיה. היא העמידה אותו לרשות הציבור, ויום יום אפתה בו אישה אחרת, לפי התור, את לחמה. אפיית הלחם בימים ההם נמשכה מצאת השמש ועד חצות היום ... ושעות רבות עמדה בתיה, ועמדו נשי המושבה האחרות, בתוך "הענן והערפל", בעשן סמיך המעוור את העיניים, עד אשר הוסק התנור די צורכו לאפייה". בתיה מקוב העמידה תנורה לשימוש נשות האיכרים ונשות הפועלים. הן נהגו לאפות פעמיים בשבוע. כעבור זמן לא רב היה טאבון כמעט בכל חצר, ואלה שלא היה להם, יכלו לאפות בתנור של זבין או לקנות לחם אפוי אצל יצחק הבלן או הגברת גלזר.

חומר הסקה לטאבונים נאסף ע"י הנשים, והן אספו מכל הבא ליד: גללי בקר, תבן גס-"קסל", קוצים, שורשים, ענפי עצים וענפי צברים יבשים. כאשר החלו זומרים את הגפנים שמחו הנשים לחומר ההסקה הזמין.

מספרת יהודית פסטרנק, נכדתה של בתיה מקוב: "במלחמת העולם הראשונה ולפני כן היינו טוחנים את הקמח בעצמנו. אבא היה קונה שקים עם גרגרי חיטה. ישבנו סביב השולחן ובררנו את הגרגרים. אח"כ היה אבא מוביל את השקים לטחנה של אהרון שקולניק שהייתה קודם ביבנה ומאוחר יותר ברחובות. החיטה הובאה בעיקר מהצפון, מהחורן. קמח אפשר היה לקנות מאוחר יותר. את הקמח ניפו, לשו, הכינו את המאפה והכניסו לתנור שהודלק בזמורות. היה הרבה עשן. בזמן מלחמת העולם הראשונה היו חסרים מוצרים וחיפשנו תחליפים. למשל: תחליף לתה- ייבשו תאנים בתנור ועשו תמצית, תחליף לקפה- היו קולים אפונה ושעורים וטוחנים, תחליף לסוכר – על ידי עשיית ריבה (מענבים)".

עברו שנים ונבנו תנורים משוכללים יותר. נתנאל פיינשטיין מספר: "שטפר הבנאי בנה בחצרם תנור בן שתי קומות עשוי לבנים אדומות. לתנור הכניס דוד שתכולתו ארבעה פחי מים. השכנים באו לקחת מים חמים לתה. לקראת שבת הכניסו לתוכו את סירי הטשולנט של נשות המושבה. הגדיל לעשות הפחח קרביצ'נקו שהכניס דוד נחושת לתנור האפייה ובכך הבטיח אספקת מים חמים כל היום".

הבישול במטבח נעשה על כיריים של פח. מאוחר יותר נבנו תנורים שחומר הדלק בהם היה פחם. כעבור שנים מספר החלו לבשל על פרימוס ופתיליה שחומר הדלק בהם היה הנפט.

רוב הפועלים אכלו בשאלש. יש רווקים שבימיה הראשונים של המושבה היו סמוכים לשולחנה של זלדה הרשנזון (אשת נחמן). בימי העלייה השנייה היו מטבחים לפועלים גם אצל משפחות פליישמן, גלזר, זבין וזלצר. בימי מלחמת העולם הראשונה ניהלו הפועלים עצמם מטבח ומועדון בביתה של פריידה.

ומה אכלו בשאלש לארוחת בוקר ? לחם, זיתים, מי-זיתים, דג מלוח, מי דג- מלוח, מלפפונים, בצל ותה. לעבודה בשדה לקחו: לחם, מלפפונים ולפעמים גבינה. ארוחת ערב: חצי כיכר לחם, מרק עדשים ופולים, אורז בצימוקים ותה.

שמואל גורודסקי הביא זרעים של אפונה מליטא וגידל אותה בחצר ביתו. בחצר פיינשטיין גידלו תרנגולי הודו. ר' יצחק הבלן והאופה בשאלש זרע בגנו חמניות ותירס . את זרעי החמניות וקלחי התירס קלה בתנור שבשאלש ומכרם. זבין הכין גלידה לבני ביתו, תוך שהוא נעזר ברכטמן, שהביא לו קרח בדיליז'נס.

בימי החורף והאביב ליקטו חובזה (לחמית)- עלים ופרי מהם עשו קציצות, סלט (לאחר טיגון העלים בשמן ובצל) וממולאים.

אהרון אייזנברג ביומנו מתאר את אשתו ביילה כמארחת למופת: " ..רגילה וזהירה בהכנסת אורחים. מעמידה בחצר שולחן ערוך בלחם, כבושים של ירקות, זיתים ותה" . ומוסיפה נכדתה ביתייה: "הבית היה כבית מלון פתוח לכל אורח. חשוב היה לה, לסבתא, שהאורחים ירגישו בטוב. לא אחת קיבלו ילדיה ארוחה דלה, כי את אשר בישלה הגישה לאורחים".

חוברת - משפחות מספרות. עיריית רחובות. (לשנת ה-100 לרחובות)