חסר רכיב

הרקע לעלייה מתימן

מאמצע המאה התשע עשרה ועד תום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, שרר חוסר יציבות בשלטון המרכזי בתימן, שהיתה בעיקרה חלק מהאימפריה העות'מנית. על רקע זה יש לראות את ההתעוררות שחלה אצל יהודי תימן לעלייה לארץ ישראל.

ראשיתה של העלייה ההמונית של יהודים מתימן היתה בשנת תרמ"ב (1882), העלייה הידועה בשמה "אעלה בתמר" (בתמ"ר=תרמ"ב). בשונה מהעליות הקודמות שהביאו לארץ ישראל עולים בודדים מתימן ממניעים משיחיים, עלייה זו היתה מאורגנת בקבוצות גדולות, ובנוסף לרגשות המשיחיים, העלייה הונעה מסיבות כלכליות. מרבית העולים בעלייה זו היו בני העיר צנעא, וכעירוניים הם נמשכו אל הערים ירושלים ויפו ולא פנו אל המושבות והכפרים.

העלייה השנייה של יהודי תימן היתה בשנים תרס"ח – תרס"ט (1908 – 1909). עלייה זו התאפיינה ביהודים בני הכפרים, שאורח חייהם התאים יותר לאורח החיים במושבות. בני עלייה זו ציינו כי המניע שלהם היה אהבת ארץ ישראל ו"חישובי קיצין" אשר הראו כי הגאולה קרובה ביותר, ולא מסיבה של מצוקה כלכלית[1].

ערב הגעת התימנים לרחובות, מנתה המושבה מאתיים עשרים ושנים נפש, היו בה עשרים ושמונה בתים וכמספר הזה אורוות[2]. ככלל, יצא למושבה רחובות שם של מושבה הקולטת בשמחה את האנשים הבאים בשעריה, וכך היה גם עם ראשוני התימנים שהגיעו לרחובות.

בשנים אלו היה מתח רב בשוק העבודה ובמיוחד בשוק העבודה החקלאית, זאת על רקע המאבק על "עבודה עברית". רבים מהאיכרים בעלי הפרדסים והכרמים העדיפו להעסיק פועלים ערבים במקום להעסיק את הצעירים בני העלייה השנייה משלוש סיבות עיקריות: האחת- עלותם הנמוכה, השנייה- אלה היו מוכנים לעשות כל עבודה, קלה כקשה, והשלישית- ההספק והמיומנות שלהם היו גבוהים משל הצעיר העברי.

לתוך קלחת זו הגיעו ראשוני העולים של העלייה השנייה מתימן, ומנהיגי הפועלים בארץ ישראל עטו על הזדמנות זו שבעזרתה רצו לכבוש את העבודה ולהפכה לעברית[3]. התימנים אמורים היו להחליף הן את הפועל העברי הצעיר והן את הפועל הערבי. עיתון "הצבי" אשר התייחס לתימנים כפראים חסרי תרבות אך ראה את הפוטנציאל הגלום בהם, נתן לכך ביטוי במאמר מערכת שכותרתו "על התימנים": "אין ספק שהיסוד של הפועלים הזה [התימנים] הוא היותר נאות ליישובינו והוא גם היסוד היותר מועיל, מועיל יותר אפילו מפועלינו האידאליים הרעננים – כבודם במקומם מונח – בין שהם בהסתדרות זו או אחרת ובין שאינם בשום הסתדרות....אין בדעתי לומר שהיסוד התימני צריך להשאר כמו שהוא, במצב הפרא, הברברי, שהוא נמצא בו עכשיו, ...אנו חייבים בהשכלתו, בפקוח עיניו, בהרמת רוחו. ואנו מקוים, שבמשך הדורות יבנה גם הפועל הזה, הוא ישכיל ויצליח והיה כאחד מאתנו,...נשורנו ולא קרוב הוא, והתימנים של היום הזה עדיין עומדים על אותה המדרגה השפלה של הפלחים......גופם יבריא ויאמץ ויקנו נסיון גם בעבודה ותנאיה – ואז יהיו הם המתחרים היותר טובים בכל מקצועות עבודת האיכר. הם יבואו ויקחו, והם יכולים לקחת, את מקומם של הערבים "[4].

ב"עלייה השנייה" של יהודי תימן נספרים שלושה גלי עלייה- הגלים הראשון והשני בשנים 1908 ו – 1909 היו גלי עלייה שהתעוררו מעצמם בקרב היהודים בצפון תימן –חיידאן וסביבתה. הגל השלישי בשנים 1911 – 1912 היה בעקבות שליחותו של יבנאלי אשר נשלח על ידי המוסדות בארץ לעורר את יהודי תימן לעלייה לארץ ישראל לאור ההצלחה בקליטתם של הגלים הראשונים ברחובות.
תקיעת היתד הראשונה [5] של התימנים ברחובות היתה בשנת 1909 עת ועד המושבה החליט לרכוש עבור משפחות התימנים שטח של 35 דונם ובחודש תשרי תר"ע (ספטמבר 1909) הונחה אבן הפינה לשכונת התימנים [6].

מקורות והערות שוליים:
[1] דני בר-מעוז, מגולת תימן לח'רבת דוראן, עמ' 15 ואילך, 2003.
[2] א"ש הרשברג, בארץ המזרח, 202 – 203, וילנה תר"ע.
[3] הדברים באו לידי ביטוי בעיתונות של התקופה ובעיקר ב"הפועל הצעיר "– כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בא"י "הפועל הצעיר"
[4] הצבי, תרס"ט (1909), גליון 89
[5] עד אז התגוררו התימנים במקומות ארעיים שונים: בבית הוועד, במחסנים ואורוות של האיכרים ובימי הקיץ בנו להם סוכות תחת עצי האקליפטוס במרכז המושבה. דני בר-מעוז, שם, עמ' 37.
[6] דני בר-מעוז, שם, עמ'
49
חקר וכתב - ד"ר יואל פיקסלר
חסר רכיב