חסר רכיב

משפחת מקוב

בתיה מקוב (לבית אפפל), אשת אברהם מקוב (נשאר ברוסיה), נולדה בבריסק, פולין ב-1840, עלתה ב - 1890, נפטרה ב- י' בטבת, תרע"ב  (27.12.1911)

צאצאיה:
משה איסר (נשאר בפולין)
חווה שטטלמן (רחובות)
צביה ליצקי (נשארה בפולין)
רחל ברמס (היגרה לארה"ב)
פרדל לוינסון (היגרה לצרפת)
הרשל מקוב (היגר לארה"ב)
מרדכי מקוב (רחובות)
יהונתן מקוב (רחובות)
איטה זילברשטיין (רחובות)
הרצל מקוב (רחובות)

בתיה מקוב הייתה סוחרת מצליחה ברוסיה. בשנת תר"ן (1890), במסגרת מסע עסקים, ביקרה בוורשה ושמעה על ייסוד חברת "מנוחה ונחלה", שבין מטרותיה היו גם רכישת אדמות בארץ ישראל. כאשר הבינה ש "חובבי ציון" מעודדים עלייה לארץ ישראל ובניינה, ולאחר שחזרה לביתה, דנה עם בעלה אברהם בהחלטתה לחסל את העסקים שניהלה בעיירה ולעלות לארץ ישראל. דעתו של בעלה לא הייתה נוחה מכוונותיה, ואילו היא, על דעת עצמה, קמה ועשתה מעשה. היא נסעה שוב לוורשה, קנתה על שמה חלקת אדמה בת 240 דונם באמצעות "מנוחה ונחלה" ורשמה אותה על שמה בלבד. כשחזרה לביתה החלה לחסל בזריזות את עסקיה.

בעלה, שכל ימיו לא התערב בעסקיה, התעורר, הקים את כל קרוביו וידידיו נגד אשתו וגם הזמין אותה לדין תורה לפני הרב. שם טען כי דעתה נטרפה ודרש למנות עליה אפוטרופסים. היא פנתה אל הרב ואמרה: "לפי דין ישראל, אישה שנטרפה דעתה עליה, בעלה פטור ממנה בלי גט, ובכן, בעלי פטור ממני, וממילא גם אני ממנו...".

זמן קצר לאחר מכן נסעה לארץ ישראל עם חלק מבניה ובנותיה. בתיה מקוב ובעלה לא התפייסו, ואברהם נפטר ברוסיה.

בתיה מקוב הגיעה לרחובות בימיה הראשונים של המושבה. היא השתייכה ליחידים , השתתפה באסיפה הכללית הראשונה, המייסדת, בי"ט בכסלו, תרנ"א (סוף 1890). באסיפה השמיעה את דבריה ואף השתתפה בבחירת הוועד הראשון למושבה, אך כאישה לא יכולה הייתה להיבחר כחברת ועד. עם זאת, הייתה המבוגרת והמנוסה מכולם ותמיד התייעצו בה והתחשבו בדעותיה.

בתיה הסוחרת הפכה למהנדסת ולקבלנית בניין. בעזרת ילדיה בנתה כבשן לשרפת הסיד והשגיחה על העבודה בו, על המשקל ועל ההובלה. היא תכננה את הבית ופיקחה על בנייתו – על רכישת חומרי הבניין ועל בעלי המקצוע שעסקו במלאכה.

בחילוקי הדעות במושבה בין אלה שחפצו לבקש מן הברון רוטשילד כי יקבל את ענבי רחובות ביקב ראשון לציון, לבין אלה אשר שאפו ליתר עצמאות ולייסוד העסק על אחריות מסחרית ולא על חסד ותמיכה – בחילוקי דעות אלה הייתה דעתה של בתיה מקוב כדעתם של שואפי העצמאות, אך שעה זו לא התקבלה על דעת הרוב.

בתיה מקוב עשתה חיל בכרם הענבים הנודע שלה ובכל עבודות המשק – בחצר, ברפת ובלול. היא הקימה את התנור הראשון במושבה לאפיית לחם והעמידה אותו לרשות הציבור. בכל יום אפתה בו אישה אחרת, לפי התור, את לחמה. אפיית הלחם בימים ההם נמשכה מצאת השמש ועד חצות הלילה מפאת חומרי ההסקה הגרועים שעמדו לרשות המתיישבים. ביתה היה מן הבתים האמידים במושבה, אף כי גם היא ידעה תקופות של מחסור וקשיים כלכליים.

על אף היותה אשת עסקים ובעלת נכסים הייתה בעלת גישה סוציאליסטית והציעה לוועד המושבה שיחלקו אדמות לבני הפועלים. הצעתה התקבלה. שטח שהיה שייך לה נמסר למשפחה של פועלים.

לאורך כל השנים מאז עלתה לארץ ישראל לא נסעה לבקר את קרוביה שנותרו באירופה. את חלק מבניה הנשואים שנשארו שם הביאה לארץ, וזכתה להקים ביישוב את אחד מבתי האב הגדול והענף בארץ, המונה עשרות רבות של נפשות.

כמו כן, הכינה בכתב יד (באידיש) תכנית ותקנות להקמת מוסד כעין "קופת חולים" לבני המושבה והפועלים. כתב היד נמצא בידי נכדה העו"ד חגי מקוב (בן בנה מרדכי מקוב ז"ל) בתל-אביב. את נחלתה חילקה בין ילדיה – 50 דונם לכל אחד.

רבים כינו אותה "האם מרחובות". היא נפטרה בשנת 1911, בהיותה בת 71.

לסיפור המורחב על בתיה מקוב – כאן

מרדכי מקוב
נישא לברטה, שנולדה בפולין, גדלה בהמבורג ועלתה לירושלים כדי לטפל בסבתה החולה שעלתה לארץ לפני כן.
נולדו להם 12 ילדים, אך לא כולם נותרו בחיים: חגי, יונה, ציפורה, רחל, שמואל, יעקב, אסתר ושלומית.
את בניו שלח ללימודים גבוהים בירושלים ובאוניברסיטה צרפתית בביירות. הבנות למדו באליאנס, בית ספר צרפתי בירושלים, ובקולג' האנגלי. כל אחד מהילדים נשא בנטל הלימודים של אחיו הצעיר ממנו.

מרדכי מקוב היה ממייסדי "קופת עם" שהפכה בהמשך לבנק לאומי. היה פעיל במועצה ודאג לטיפוח המושבה. חזונו היה שרחובות לא תישאר כפר קטן.
הוא ניהל משק גדול מאוד. גידל מטעים, שבהם עבדו פועלים רבים, יהודים וערבים. בחצר היו מחסנים ורפתות, וגדלו תרנגולות ואווזים. מתחת לבית היה בית בד. הפועלים הערבים גרו ברפת.

יהונתן מקוב
נישא לרישקה (שושנה) לבית כהנוב
נפטר ב-ו' באייר תש"ה (1945)

הגיע לרחובות כילד עם אמו בתיה. בבגרותו עסק בעיקר בחקלאות. בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היה בעל חנות (השנייה במושבה), וככזה ניהל ספר חובות. כאשר נפטר בעל חוב, לא פנה אל משפחתו כדי לגבות את חובו.

המשפחה התגוררה ברחוב נורדאו פינת רחוב בנימין, ביתם של הורי רישקה. האב גר בקומה העליונה ויונתן ורישקה בקומה התחתונה.
ילדיהם: שפרה פיינשטיין, יהודית פסטרנק, אברהם מקוב, מרים פייקס ובתיה בנין.

איטה מקוב (זילברשטיין)
בעקבות נישואיה עם יוסף זילברשטיין עברה להתגורר בירושלים, וילדה ארבעה ילדים.
כעבור שנים התגרשה ושבה לרחובות ולשם נעוריה. היא בנתה בית מרווח והשכירה בו חדרים.
ילדיהם: שרה זסופסקי-שפירו, אברהם, שלום ואסתר (בנארי).

הבן אברהם היה שומר שדות והוטבע ע"י ערבים בוואדי רובין, בעת מילוי תפקידו כשומר.

הבנות, אסתר ושרה, למדו בסמינרים למורים.
לאחר מכן למדה שרה, שהייתה כבר אלמנה ומטופלת בילדים, ציור בפריז, שם שהתה כעשר שנים, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. את ילדיה הפקידה אצל אמה איטה.

אסתר עבדה כגננת במקומות שונים בארץ ואף בקהילה היהודית ברודוס. אחרי נישואיה לאברהם בנארי שבה לרחובות, פתחה גן פרטי שהפך מאוחר יותר לגן עירוני ועבדה בו עד שהייתה בת 60.

הבן שלום נפטר ממחלה כשהיה בן חמש.

הרצל מקוב
נולד ב-1885
נישא לרחל לבית קדישביץ
משנת 1905 היה אחראי על השמירה במושבה.

הרצל עיבד את חלקתו במסירות ובחריצות, ובדרך כלל נשא עמלו פרי. אולם גם עליו עברו ימים קשים בצל השלטון הטורקי. ב-1908 כשהמצב היה קשה נסע לאוסטרליה על מנת לעבוד ולשלוח כסף למשפחה. במלחמת העולם הראשונה פשטו הטורקים על המושבה כדי לגייס אזרחים לצבא הטורקי. הרצל הסתתר בפרדסים, ובנו אברהם סיפק לו מזון מדי לילה.

משפחתו של מקוב קלטה בחצרה עשר משפחות של יהודים מזי רעב שירדו מירושלים וסיפקה צרכיהם בשפע במשך שלושת החודשים שבהם התארחו בחצר. כמו כן העניק מקלט לשני מרגלים אוסטרלים שברבות הימים גמלו לו בשתי עגלות עמוסות כול טוב ששלחו לביתו.

ילדיהם: אברהם, מרים גרשון-ברזילי (אשת ראש העיר ברזילי) ובתיה וילוז'נסקי

חסר רכיב