כתבה על עודד ישראלי - עיתון שבע

תערוכתם המשותפת של עודד ישראלי וחיים קליין מוצגת בימים אלה בספריה העירונית והיא מושכת אליה קהל רב. כבר במבט ראשון ניתן לקבוע כי תערוכה זו היא מן היפות שהוצגו בבאר שבע בשנים האחרונות. ההבדל הבסיסי בין הסגנונות והעמדת הציורים המשולבת, כל אלה יוצרים הרמוניה מושלמת השומרת על עירנות המבקר בעת התבוננותו בחמישים ושתנים תמונות.

ציורי השמן של עודד, פיגורטיביים ברובם, יונקים את השראתם מנופי הילדות של הצייר – יליד רחובות, שגדל בבית קטן מוקף בוסתן. בניגוד לרעו חיים קליין, המתמקד על נופים נוטה ישראלי להתבוננות בחוויה האנושית על כל צורותיה, החל מימי ילדותו ועד היום. בציוריו משתקפים סימבולים שונים הבאים לייצג מצבים מגוונים הלקוחים מחיי יומיום, ה"חמסין" למשל: האשה השרועה על שרפרף בתנוחה המבטאת בעוז ובחוזק רב את הצורך במשב אויר קל, או "להקת נודדים" שכמוה ראה בילדותו, כאשר פרט בה זעיר כמו ציפורן בוהן שבורה מבטא את נדידת היחפנים בדרכים ארוכות. התבוננות זו בפרטים מכניסה את המתבונן לעולם של מראות חולפים, של זכרונות ילדות ופנים בעלי הבעות עשירות.

ישראלי מייחס חשיבות רבה לאור. הוא עושה בו נפלאות ולעיתים בניגוד לחוקי הטבע, כאשר מקור האור משתנה ומתחלף באותו ציור עצמו.

עודד ישראלי מעיד על עצמו כי אין הוא מעוניין במה שקרוי "ציור יפה". אמנותו מעוגנת בצורך להשפיע על אחרים מעולם החוויות האישי שלו וזהו עולם המוכר לרבים מאיתנו, לאלה שינקו את נופו האנושי של חבל ארץ זה בה נולדנו ובו אנו חיים. מבחינה זו, הצלחתו של האמן שלמה.

ישראלי מצייר בשמן, בטכניקה מעודנת ועזת ביטוי, המכריחה את המתבונן להיטיב מבט כדי לחדור אל כל הפרטים שהחמצת אחד מהם- פירושו החמצת הציור כולו. בכרטיס הביקור האישי והאמנותי שלו אנו מוצאים: הוא נולד בתרצ"ג בשכונת היקב ברחובות, בוגר בית הספר החקלאי מקווה ישראל ובוגר הפקולטה לכלכלה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. שרת בנח"ל, והיה חבר קיבוץ משמר דוד. למד ציור אצל רוט וסימון. את אמנות הפרסקו למד אצל שיינברג. חבר באגודת הציירים בישראל ובבאר שבע. תמונותיו הוצגו תכופות במקומות שונים בארץ, וכן גם בטוקיו.

המעבר מציוריו של ישראלי לציוריו של חיים קליין, חריף ומעניין. קליין צייר ותיק בבאר שבע ומוכר לרבים, מעוניין יותר בנוף ובציוריו כמעט שלא נתין למצוא דמויות.

קליין משתמש בטכניקה מסובכת למדי. ציוריו "שטוחים" אמנם, אולם שבע(!) שכבות של צבע שמן מעניקות את התוצאה הסופית, ולעיני המתבונן משתרע נוף חד ובהיר . לעיתים נדמה כי התמונה מקרינה אור משלה והקומפוזיציה בכללותה מהווה תיאור מפורט מאד של נופים רווי שמש, מדוייקים מאד באופיים עד כדי פלאקאטיות. אין ספק כי קיימת בציוריו של קליין השפעה כלשהיא מאוטרילו.

מראות ילדותו של האמן שולבו באופן הסינכרוני ביותר בנופי ארץ ישראל, אליה הגיע כחייל מח"ל בשנת 1948: צריחי הכנסיות של אלזס הוחלפו בצריחי כנסיותיה של ירושלים ועכו, סמטאות עיירת הולדתו הומרו בסמטאותיה של העיר העתיקה.

לציורי השמן העכשוויים של קליין הוקדמו רישומי עט ועיפרון, אף זאת בטכניקה מעוררת התפעלות. הצייר משתמש ברישומיו בעפרונות קאראנדאש וכאשר באים הם במגע עם מים, הופך הקו לרישום אקווארלי.

הוכחה ליכולתו של האמן בציור דמויות אנושיות בנוסח הקלאסי, מתגלמת בשני ציורי עירום נשי המוצגים בתערוכה זו ואסור להחמיצם. כמו כן מציג קליין הדפסי משי וגובלן אדיר מימדים ומרשים ביפיו.

לאחר מלחמת השחרור, בה לחם כאיש פלמ"ח, עשה קליין כעשר שנים בעיר עכו, שם הושפע מאד מנופי הים שלה ומאכסוטיות וחוצותיה. בשנת 1963 הגיע קליין לבאר שבע ובמהלך פרק זמן זה השתלם אצל הציירים אגמון, סינייביץ ובר טוב.

בשנת 1972 זכה קליין בפרס השני מטעמה של אגודת האמנים התל אביבית, הציג את עבודותיו ב- 9 תערוכות יחיד וב- 32 תערוכות קבוצתיות, רבות מהן בחו"ל. בבאר שבע, נמנה קליין על פעילי ומייסדי אגודת האמנים שלה.

לציון מיוחד ראויה אכסניית התערוכה, הספרייה העירונית. המבנה הנאה על חלונותיו שופעי האור, משמש כיאות את המטרה ואחרון אחרון לא חביב: צבוריותו של המוסד אינה מועילה למופעי תרבות. יד זדונה אלמונית קשקשה בעפרון על אחת התמו