ההריסה האחרונה הסיפור על בית הורקין הרצל 115 רחובות
ההריסה
האחרונה
הסיפור
על בית הורקין הרצל 115 רחובות
בימים אלו (יוני 2025)נהרס סופית ביתם של
אביגיל ומקס (מאיר) הורקין ברח' הרצל 115 ברחובות לטובת בניין מגורים חדיש. הבית, שהוקם
בשנות ה – 30 של המאה ה- 20, נפל קורבן לסכסוך אידיאולוגי בין אנשי הימין לאנשי
השמאל, סכסוך שהחל במערכת המקומית ופרץ לרמה הלאומית, תוך שהוא משמש אבן דרך
בהקמתה וביסוסה של הסתדרות העובדים הלאומית. הריסת הבית ברחובות ב-יוני 1934 מהווה
אפיזודה דרמטית ומשמעותית במאבק על העבודה המאורגנת שהתנהל באותן שנים בין
ההסתדרות לבין התנועה הרוויזיוניסטית.
הימים ימי השלטון הבריטי והעימותים
בין חלקיה של החברה הישראלית היו בשיאם. התושבים התפלגו לשני מחנות: אנשי הימין, חברי
בית"ר, נאמני זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין ואנשי השמאל, קבוצת הרוב, שהקימו את
ארגוני הפועלים ושלטו בהם ובשוק העבודה המאורגנת שלטון ללא מצרים. במהלך שנות
השלושים התחולל במושבות בארץ-ישראל מאבק מר בין הפועלים המאורגנים בהסתדרות לבין
מעסיקים שהעדיפו לשכור עובדים שאינם חברי ההסתדרות או פועלים ערבים. מועצת פועלי רחובות (מ.פ.ר),
שייצגה את הפועלים ואיחדה בתוכה את כל חוגי העובדים - פועלי בניין, בעלי מלאכה
ופועלים חקלאיים, הייתה דומיננטית בחיים הציבוריים במושבה.
מועצות הפועלים, דחו את אנשי
הימין וסרבו לתת להם עבודה כל עוד לא יסכימו להיות תחת המטרייה שלהם, ואלו, סרבו
להיכנע לדרישות מועצות הפועלים ולראות בהם גוף מייצג. ברחובות נאבקו הוועד החקלאי (הימני) ומועצת פועלי רחובות (השמאלית), שני גופים שייצגו
קבוצות שונות ודעות חברתיות שונות לחלוטין, היו מתחים רבים. סכסוכים פרצו ביניהם בעיקר על רקע הבנייה במושבה, חלקם סכסוכים אלימים.
ספר בית"ר מספר "ברחובות התנסו הבית"רים בניסיונות קשים מידם של
שמאלנים אלימים. הבית"רי נתקל במושבה זו ביחס קשוח, גרוע ממקומות רבים אחרים,
כשה'הסתדרות' במקום התאמצה שלא להניח לבית"רים להיכנס לתחום עבודות הבניין,
ואף הפריעה להם לקבל מקומות עבודה בחקלאות. חברי קיבוצים בסביבה סייעו בגוף וברוח
לעשות להרחקתם מהמושבה. מקומות שעבדו בהם פועלים לאומיים נדונו מראש לשביתות
ולהפרעות קשות.
אחד הסכסוכים הקשים היה כאשר מאיר (מקס) הורקין, אחד מבני המושבה
רחובות, ושותף בהנהלת אחד מהקואופרטיבים המקומיים, החליט לבנות בית מגורים
למשפחתו. הוא שכר לצורך הבנייה פועלים מתנועת בית"ר שהגיעו
מתל אביב, במקום לשכור פועלים מקומיים חברי ההסתדרות. הבית נבנה ע"י הקבלן לפקוביץ בבנייה
שנעשתה באופן עצמאי וללא תיווך של מועצת הפועלים המקומית (ארכיון רחובות). הבחירה
בפועלי בית"ר נעשתה כחלק מהעמדה האידיאולוגית של התנועה הרוויזיוניסטית נגד
מונופול ההסתדרות על שוק העבודה.
עיתון "דבר" מיום
14.3.1934 מדווח על העימות בין אנשי מועצת
הפועלים לבין אנשי בית"ר וחירות הצה"ר שהביא לשביתה של כלל הפועלים
במושבה במטרה להביא את אנשי בית"ר להתיישר
לפי החלטותיה של מועצת הפועלים המקומית. בסופו של דבר, כאשר לא היתה הידברות,
הגיעה לרחובות הנהלת הוועד הלאומי ונפגשה עם הצדדים כדי להגיע להסכם שיהיה מקובל
עליהם. הצעתה של הנהלת הועד הלאומי למנות בוררות זבל"א (כלומר כל צד בחר את
הבורר מטעמו) כאשר הבורר המכריע יתמנה
מטעם הוועד הלאומי. בהצעתם ה נאמר עוד כי עד לחוות הדעת של הבורר לא תתקיים בנייה
בבית הורקין. ואולם, הורקיו ואנשי בית"ר לא המתינו לבוררות. ב 29.3.1934
מפרסם "דבר" חשש "האמנם יתחדש עלינו סכסוך רחובות?" ומשם עולה
כי הבנייה נמשכה ואף נתמכה ע"י ראשי המועצה והוועד החקלאי – אלו שפנו אל
הוועד הלאומי להתערב בסכסוך.
עפ"י הדיווח בדבר מיום
30.5.1934 אנשי בית"ר המשיכו לעבוד בבניין הורקין תחת משמר שוטרים מצד אחד,
ומשמרת של פועלי הבניין עם שלט "כאן עובדים מפירי ארגון המפירים משמעת
לאומית" מצד שני. בהמשך הכתבה משפט
נוסף האומר כי "מועצת המושבה חשבה כי אין טעם לפנות לפועלי בית"ר הואיל והם לא יקיימו את ההסכם". זאת,
מהיכרותם עם הנפשות הפועלות שנהגו בקו אידיאולוגי בלתי מתפשר. הימים ימי פיתוח
מואץ ברחובות בתחומי החקלאות, התעשייה והבניין ויש מחסור רב בידיים עובדות. אנשי
מועצת הפועלים העדיפו להעסיק פועלים ערביים ולא להתפשר מול אנשי בית"ר.
בעדותו, שנגבתה על ידי סילביה שמיע (20.11.1963) לספר בית"ר, טען הורקין
"ידוע לכולם כי כל חברי בית"ר והצה"ר היו מקופחים מבחינת קבלת
עבודה. אנשי השמאל עשו הכל כדי לספק עבודה
לערבים, אך לא לחבריהם הרביזיוניסטים". עוד טען הורקין באותה עדות כי
ההסתדרות הכללית "הציעו לנו לבנות את הבית ללא כסף, אך בלבד שהם יבנוהו, לא
הסכמנו, כמובן, כי לא רציתי למכור את מצפוני בעבור כסף...". נציין כי קדם
לסכסוך זה סכסוך על בניית ביתו של מקוב בשנת 1925, וכי לא רק ברחובות התקיימו
סכסוכים אלו באותה תקופה. סכסוך דומה היה בבית החרושת לביסקוויטים פרומין
בירושלים. גם שם הייתה ידם של הרוויזיוניסטים על העליונה וגם שם היה סכסוך אלים אניטה
שפירא, ברל, חלק
ב, עמ' 395).
העקרונות ליישוב העימות היו
מקובלים על הצדדים: מלחמה בעד עבודה עברית, שמירה על תנאי עבודה הוגנים וחלוקת
עבודה צודקת בין הגופים לפי גודלם היחסי באוכלוסייה (דבר, 14.3.1934), ואולם, לא הייתה
הסכמה על הדרך: אנשי בית"ר שאפו לעבוד ישירות עם קבלנים וספקי עבודה ולא היו
מוכנים לעבוד באמצעות מועצת הפועלים. אנשי
מועצת הפועלים מאידך, רצו להחזיק את
הסמכות והכוח בידיהם ולא היו מוכנים לוותר. וכך, אנשי מועצת הפועלים הגיבו בכעס רב והפסיקו את
עבודתם של הבית"רים בכוח ובאלימות (ארכיון המושבה. רחובות). האירוע עורר רעש
גדול במושבה ומחוצה לה. בהמשך,
על רקע התנגדותם של אנשי בית"ר לעבוד באמצעות מועצת הפועלים, הכריזה המועצה על שביתה וכאשר הפועלים הבית"רים
שעבדו בבית הורקין לא הצטרפו הם הוכרזו כמפירי שביתה. מועצת הפועלים יצאה נגדם
בחריפות רבה. לא רק זאת, מועצת הפועלים אף פנתה בדרישה אל "דרום יהודה"
(מחלוצות התחבורה הציבורית בישראל) לפטר משורותיה את הורקין – שהיה בין מייסדיה
וחבר בהנהלתה - בגין היותו מפר שביתה. כנגד דרום יהודה טענה אסיפת מועצת הפועלים
המקומית, כי החברה "מתעללת ברגשי הכבוד של ציבור
הפועלים בהמשיכה לאפשר למפיר השביתה הורקין לעבוד בקואופרטיב. האסיפה אף דרשה
ממועצת הפועלים לדון ולהחליט על אמצעי הפעולה למען אלץ את "דרום יהודה"
למלא את דרישות ציבור הפועלים"..
מקס הורקין מתואר בעתון חזית העם, בטאון תנועת העבודה הלאומית ב
21.3.1934 כ"בחור יהודי, ציוני נלהב ברוסיה הסובייטית. בגין פעילותו הועמדו
בפניו שתי אפשרויות: פקודת גירוש לשלוש שנים לסיביר או חתימה על דקלרציה אנטי
ציונית. מובן שמקס הורקין בחר בגירוש. פה בארץ, מקום משאת נפשו, אחד הראשונים
לתנועת השחרור הלאומית, החבר המסור בכל מאודו לרעיון של זאב ז'בוטינסקי, הנכון
תמיד לעמוד בשורה הראשונה של לוחמי רעיון השחרור, זכה סוף סוף לבניין משלו לאחר
שהסתדר כחבר בקואופרטיב הנהגים. והנה – "הסכסוך" ברחובות. רוצים להכריח
את הורקין להחרים בעבודת ביתו את חבריו ולקחת רק את אלו שחושבים אותו
ל"רוצח". ושוב, כמו ברוסיה הסובייטית מעמידים אותו בפני בחירה: גירוש מן
הקואופרטיב או דקלרציה מפא"ית...איזה צחוק – להעמיד דילמה כזאת לגבי מקס
הורקין! ואביו הזקן, שברך את בנו לגירוש סיבירי, מסתכל בארץ איך מאות פועלים
מתנפלים על חמישה בית"רים, רומסים אותם ברגליהם, מכים במוטות ברזל ורוגמים
באבנים. וזאת היא ארץ ישראל...."
עדויות וקטעי עתונות ספרות מהתקופה מדווחים על
העימות ועל השתלשלות הדברים: "ביום ו' הלכה ההתרגזות במושבה וגברה. הבית"רים
יצאו לעבודה תחת משמר חזק של המשטרה... בצהריים הופיעה קבוצת האגרוף מתל אביב עם
פטישים בחגורותיהם. הופעתם עוררה התרגזות עצומה בכל המושבה. עם בואם החלו לנהור
מאות פועלים למקום הבניין. ב-3 אחה"צ הופסקה העבודה ואוטו מיוחד בא לקחת את
אנשי האגרוף כדי להסיעם לתל אביב. בינתיים הלך הציבור וגדל במקום. כ-600 איש פנו
בהפגנה לאגודת הנהגים דרום יהודה. הנאספים הסתדרו על המדרכות. משלחת של כמה חברים
עלתה לדרום יהודה ודרשה מהנהלתה שתשפיע על חברם מקס הורקין שיפסיק את העבודה
בבניין... ההתרגזות במושבה לא שככה גם בליל שבת ולמחרתו. בליל שבת היו התנגשויות
בין פועלים ובית"רים. נפצעו אחדים. בליל שבת נופצו שמשות בית הפועלים על ידי
נעלמים" (עיתון "דבר", 1934).
בליל שישי-שבת, 16-17 ביוני 1934 נהרס בית הורקין. לפי
הדיווח בעיתון "הארץ": "ביום ו' בבוקר, כשבאו הפועלים העובדים בבניינו של מקס הורקין, מצאו
קירות הבית הרוסים". ההריסה בוצעה ללא עדים, והאשמה הוטלה על אנשי מועצת
פועלי רחובות, אם כי הם הכחישו מעורבות. הבית נהרס
כנראה בפעולה מתוכננת שמטרתה הייתה להפגין את הכוח של הפועלים המאורגנים ולהרתיע
מעסיקים אחרים מלהעסיק פועלים שאינם חברי ההסתדרות.
הירדן 17.6.1934 בכותרת עבה: "הגנגסטרים מתנפלים על בנין
הורקין. אנשי 'מפעל ובנין 'הורסים בית עד היסוד". הכתבה עוקבת אחר אנשי
מפא"י המסיתים את הציבור נגד "הרוצחים", "מפירי הארגון".
כמעט מידי יום נשנות ההתקפות האלימות על חברי קבוצת "העמל" הבונים את
בנין הורקין. "אתם תבנו ואנחנו נהרוס" לא עזרו השומרים ששלחה המשטרה
לשמור על הבניין. הם כפתו את השומר והרסו את היסוד, הקירות שהגיעו כבר עד התקרה,
שברו וניפצו את מסגרות הדלתות והחלונות. הקירות ההרוסים והמשקופים השבורים עושים
רושם מזעזע על כל העוברים ושבים. כל המושבה כמרקחה. כל יום שישי ושבת היה המגרש
מלא מבקרים שבאו לראות את ההרס הנורא מעשה פראי אדם משתוללים והסתה פושעת. מועצת
המושבה פנתה אל מושל המחוז בדרישה להטיל עונשים קבוציים על אנשי השמאל המסיתים.
השומר פחד להסגיר את הפורעים וטען כי בחסות החשיכה לא הצליח לזהותם. הכתבה מסתיימת
באמירה כי "חוליגאני השמאל בטוחים באי יכולתה או באי רצונה של המשטרה לגלות
את מעשי שותפיה שלה במקום אחר..."
גם דואר
היום, בגיליון מיום 17.6.1934 מפרט ומדווח
כי "בליל שישי 15.6.1934 לקראת עלות השחר באה קבוצה של כמה עשרות צעירים
מאנשי מפא"י במכונית משא אל בנין הורקין הבונה את ביתו באמצעות פועלים מתנועות
הציונים הרביזיוניסטים (הצה"ר). הצעירים ערכו התנפלות של הרס וחורבן והבניין, שעמד כבר
על תילו עד לתקרה, נהפך לעיי מפולת. לא רק זאת, אלא שבנוסף, שוטר שבא להציל את שעוד
אפשר היה להציל הוכה ע"י ההורסים...." הדבר עורר זעם רב והפך לשיחת
היום. בעקבות השמועה הגיעו למושבה אזרחים רבים מכל הארץ שלא יכלו להאמין
ל"גבורה" (כך במקור) של הפועלים. הוועד הלאומי שלח את קציני המחוז מתל
אביב לבחון את המתרחש. רעש רב התעורר במושבה וגרם לזימון 3 ישיבות מועצה מיוחדות,
פנייה למושל ואף נדון שוב בישיבת הוועד הלאומי. בפרוטוקול ישיבת המועצה מס' (11) 207 מיום
15.6.1934 ב' תמוז תרצ"ד הובעו חששות כבדים מהכיוון שהתפתח "הלילה נהרס
בניין הורקין במושבה. השיטה הזאת יכולה להביא לידי רציחת אנשים במושבה. גורודסקי, ראש המועצה, נשא
נאום חריף נגד המקרה שקרה, הטיל את האחריות על מועצת פועלי רחובות, ודרש לפנות
למושל המחוז בבקשה לאחוז בכל האמצעים כנגד מועצת הפועלים, להטיל קנסות קיבוציים
כצעד שיכניס שקט למושבה. ב"כ מועצת הפועלים ניסה להסיר מעל ציבור הפועלים את
האשמה הזאת ולהטיל את האחריות על כמה מחברי ועד המושבה התומכים בבית"ר. תחנת
המשטרה במקום חוזקה עוד בהרבה שוטרים ". ב"הארץ" (21.6.1834 עמ' 4)
צוטט גורודסקי באמרו: "יש קבוצת עובדים שעובדת במושבה, כמו בכל הארץ. הקבוצה
הייתה מוכנה לקבל פועלים ממועצת פועלי רחובות אך אלו לא רצו להכיר בקבוצה הזאת והפתרון
שיזמו היה להרוס את מה שנבנה ולהעלימו". ראש המועצה הטיל חלק גדול מהאחריות
גם על הוועד הלאומי (שחבריו שימשו כממשלה בטרם קום המדינה), שחבריו היו עדים
להתנפלות הפרועה על בית יהודי במרכז המושבה. נציגי הוועד הלאומי הבטיחו למועצת
המושבה "להעריך" את המעשה הזה בציבור העברי בארץ אך לא קיימו את הבטחתם
ולמעשה נתנו גיבוי וחיזוק לפעילות האלימה.
עוד נכתב בפרוטוקול כי המושל
הבטיח לנקוט בצעדים ואולם, מפרוטוקול ישיבה מס' (12)208 מיום 19.6.1934 עולה כי לא נעשה דבר לא
מטעמו של המושל וגם לא מטעם המשטרה. ולכן הוחלט לפרסם גילוי דעת במושבה ולאחוז בצעדים
הנדרשים בפני המושל.
בעיתון
הירדן (18 ביוני 1934 עמ' 1 פורסמה מודעה
שכותרתה: תשובתנו לוואנדאליזם של מפא"י – הישוב נדרש להקים את הריסות הורקין.
ובה קריאה "פועל לאומי! הגב על מעשה חוליגאני זה באימוץ כוח חדש. עזור לחבריך
העובדים בחזית רחובות להמשיך את עבודתם להבא! נקים מחדש את בנין הורקין! ידע השמאל
שגם בניסיון חדש זה נעמוד ונוכל. הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הלאומית הכריז על
אוסף תרומות למטרה זו.
הריסת
בית הורקין מסמלת את שיא המתיחות במאבק על העבודה המאורגנת בשנות השלושים. האירוע
הפך לסמל של הקונפליקט בין שתי האידיאולוגיות הציוניות המתנגדות:
1. ההסתדרות שדגלה בעבודה עברית בלעדית ובמונופול של הפועלים המאורגנים
על שוק העבודה.
2. התנועה הרביזיוניסטית שהתנגדה למונופול זה וטענה שהוא פוגע
בחופש העבודה ובפיתוח הכלכלי.
בבית
שנבנה לאחר ההריסה גידלו מקס ואביגיל את חמש הבנות: לאה (קפלינסקי) , נילי
שטרנברג, אלינער (ברוך, עדנה (בוסטין) ומירי (אלה). בבית התגוררו גם הוריו של מקס
יוסף ופייגה-מירה הורקין עד לפטירתם.
בבית
זה היה סליק גדול של האצ"ל ובו הוחבאו כלי נשק רבים. בפריצה של אנשי המחתרת לכלא עכו לשחרור חבריהם
מהכלא התחבאו הבורחים בביתו ברחובות. הכסף שנגנב בשוד בבנק ברקליס בתל אביב על ידי
האצ"ל לצורך רכישת נשק לארגון הוחבא בביתו ברחובות אצל אביו יוסף הורקין.
שהיה ירא שמיים ושאליו היו באים חברי המחתרת לקבל ברכה טרם יציאתם לפעילויות.
בית
הורקין עמד על תילו משנת 1934 ועד לימים אלו – יוני 2025
הריסות
הבית בעקבות החורבן ביוני 1934
הריסות
הבית בעקבות החורבן ביוני 2025
חמישה מחברי פלוגת הגיוס רחובות. יושב מצד
ימין מקס הורקין. 1928