חסר רכיב

מטבח לפועלים של משפחת זבין

19/10/2026

מטבח הפועלים של משפחת זבין, פרק א'

חקר, כתב וערך: צבי תדמור

חיים יצחק בן זאב נולד ב־1854 בעיר חרסון שברוסיה. בגיל 22 נשא לאישה את שרה גיטל. חיים היה מורה ומנהל בית ספר תלמוד תורה בסלוצק, ושרה אשתו הייתה עקרת בית.

מייד לאחר הפרעות ביהודי רוסיה החליט חיים שהוא רוצה להעניק לבנותיו חינוך יהודי בארץ ישראל. ב־1906 עלתה המשפחה ארצה עם ארבע בנותיה.

ההסתגלות הייתה קשה. חיים מעולם לא עבד בעבודה פיזית, וכסף רב לא הביא עימו. לפרנסתו נאלץ לעסוק בכל מיני מקצועות כדי לקיים משפחה בת שש נפשות. המשפחה יצאה מרוסיה בחיפזון ולא הספיקה למכור את רכושה. חיים מסר את ענייני מכירת הרכוש לידיד המשפחה, עורך דין במקצועו, שהתכוון בעצמו לבוא ארצה. סוכם עם עורך הדין כי בבואו ארצה יביא למשפחה את כספה. עורך הדין מכר את כל הרכוש ולקח עימו את הכסף, אולם במקום לבוא ארצה נסע עם כל משפחתו לאמריקה, עם כספי משפחת זבין.

תיבת טקסט: מטבח לפועלים של משפחת זבין המשפחה חיה ביפו. בכסף המועט שהיה בידו קנה חיים ציוד ולמד כיצד להכין בירה וקוואס [משקה רוסי]. את המשקאות שהכין הוביל ללקוחותיו בעגלת יד. אשתו שרה עזרה לו ועודדה אותו להסתגל לעבודתו החדשה והקשה. חיים שאף לגור ביישוב כפרי, וכעבור כמה חודשים עברה המשפחה לגור במושבה נס ציונה. חיים קנה חמור קטן, קשר על גבו שני ארגזים והחל למכור תפוחי זהב.

אחרי מספר חודשים עברה המשפחה למושבה רחובות. ברחובות פתחה המשפחה בית אוכל [מסעדה] לפועלים, בצריף ביתה. בני הזוג למדו לבשל והגישו ארוחות לפועלים, בני העלייה השנייה. הפועלים השתכרו בקושי למחייתם ושילמו עבור ארוחותיהם בהקפה. באותם ימים, ימי העלייה השנייה, פקדו את צריפם רבים שלימים היו למנהיגי היישוב: דוד בן־גוריון, א"ד גורדון, ברל כצנלסון, המשורר דוד שמעוני ואחרים.

בנות המשפחה הבוגרות, מרים וחנה, עבדו בשדה, והצעירות יותר, רבקה ולאה, למדו בבית הספר. בחופשת הפסח ובחופשת הקיץ הלכו לעבוד אצל האיכרים בקילוף שקדים או בהשחלת טבק. בדרך זו קיימו את עצמן.

משפחת זבין קיימה אורח חיים דתי ואדוק, וככזאת לא נהגה לחגוג את חגיגת בת המצווה לבנות המשפחה. רבקה מספרת בזיכרונותיה שחגגה את בת המצווה בביתה, בארוחה טובה ובקישוט הבית בפרחים. בסיום בית הספר העממי נסעה רבקה להמשיך את לימודיה בירושלים, והיא נערה בת שלוש עשרה וחצי בלבד.

תיבת טקסט: רבקה (זבין) שמירבקה סיפרה לנכדתה: "אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה הייתי צריכה לחזור מירושלים לרחובות בלי שסיימתי את לימודיי. זו הייתה תקופה קשה, ולא ניתן היה לעזור לי כלכלית כדי להמשיך בלימודיי. בשנת 1915, מלבד המלחמה, פקדה את הארץ מכת ארבה. הארבה כרסם וחיסל כל חלקה טובה. המלחמה בארבה הייתה באמצעים פרימיטיביים. כל תלמידי בתי הספר — עממיים, תיכוניים וסמינריוניים — כולל תלמידי בצלאל, באו לעזור ליישובים שהתקיימו מחקלאות: פרדסים, כרמים וגינות ירק. גם למושבה רחובות הגיעו. מנחם (שמי), סבא שלך, היה אחד מתלמידי

בצלאל שבאו לעזור לנו ברחובות, וכך הכרתי אותו. ביחד נלחמנו בארבה. "באותה תקופה של רעב גדול היו העולים החדשים מתימן ממלאים פחים שלמים של ארבה, מטגנים אותם ואוכלים אותם לאחר שהורידו את כנפיו ואת רגליו. הם סיפרו על טעמו הערב לחיך.

"המצב בבית הספר בצלאל היה קשה, כי לא היו לו הכנסות. בית הספר התקיים אז מכסף ששלחו ההורים מרוסיה ומארצות אחרות, כדי שהבנים יוכלו להתקיים וללמוד אמנות. בזמן המלחמה אי אפשר היה לשלוח כסף וגם לא אוכל, ומצבו של מנהל בית הספר, פרופסור שץ, היה בכי רע. הוא המליץ לתלמידיו להתגייס לצבא הטורקי. וכך, אחרי שנה, סבא מנחם ועוד עשרות תלמידי בצלאל התגייסו לצבא הטורקי ועברו טירונות כמו אנשי צבא.

תיבת טקסט: רבקה (זבין) שמי"בשנת 1916 ברח מנחם מהצבא אחרי אירוע קשה שעבר     

                                           עליו. וכך סיפר לי: 'בשעת בוקר, בחדר שבו שהו בבסיס הטירונים, נפתחה לפתע הדלת. נכנס הקצין הממונה על ההדרכה. כולם קפצו והצדיעו לו, ומנחם שכב והיה שקוע בקריאה ולא הספיק לקפוץ ולהצדיע. הקצין בעט בו ברגל ואמר לו: "אתה אירופאי שכמותך מסקובי [ממוסקבה] ורוסי שכמותך, לא נאה לך לקום לפני, לפני הקצין שלך? הלוא הקצין שלך זה כמו האבא שלך". מנחם היה בערך בן 18. הקצין שפט אותו והענישו בעשר פליקות [מכות] חזקות במקל, בכפות רגליו. אחרי שקיבל את המכות הרגיש את עצמו לא רק מוכה, אלא גם בעלבון גדול שלא היה יכול להתגבר עליו. לכן, לאחר שסיים את הטירונות, החליט לברוח מהצבא.

"כיוון שהיה בודד, לא היה לו אף ידיד או קרוב בארץ, ואני", מוסיפה ומספרת רבקה, "הייתי החברה היחידה שלו. מנחם ביקש את עזרתי באמצעות אחד מחבריו. חברו סיפר לי על מצבו ועל רצונו לברוח מירושלים. כך: 'באחד הימים, כאשר שלחו מרחובות תפוזים ועוד סחורות לירושלים, החלטתי לנסוע לירושלים ביחד עם חברתי. עם בוקר ישבנו על עגלה רתומה לסוסים — אז עוד לא היו אוטומובילים — ובאותו הלילה, בשתיים אחרי חצות, הגענו למעונו של מנחם. הלבשנו אותו בשמלה ארוכה שהשגנו, וכך, מחופש לאישה, חזר איתנו לרחובות. היה לנו מזל. החיילים הטורקים שהסתובבו אז בדרכים לא עצרו את עגלתנו, והגענו בשלום לרחובות'.

"מנחם גר בביתה של חברתי, באחד החדרים שבו אחסנו שקדים לפני מכירתם, כי הוריי האדוקים אסרו עליו להתגורר בביתנו. גם אסור היה לו להיראות ברחוב. כעריק מהצבא פחד מאוד פן יתפסוהו. אני, חברתי ואחיותיי הבוגרות היינו מביאות למנחם אוכל ומבלות איתו כמה שעות בכל יום, כדי להקל עליו את בדידותו.

"בשנת 1917 התחתנתי עם סבא מנחם, והוא עבר לגור בביתנו. המצב היה אז קשה מאוד. הרעב היה גדול ורבים חלו ונפטרו, בעיקר מטיפוס המעיים, טיפוס הבהרות ומכולרה. באותן שנים ערכו חיילים טורקים חיפושי פתע בבתים כדי למצוא עריקים מהצבא. יום אחד הזהירו אותנו שחיילים טורקים עומדים לערוך חיפוש במושבה. היינו צריכים למצוא תחבולה כדי להסתיר את סבא מנחם. סיפרו לנו שהחיילים מפחדים ממחלות מדבקות. לכן, באותו יום, כשהגיעו החיילים למושבה, החלטנו להשכיב את סבא מנחם מתחת למזרן המיטה, על ברזלי המיטה, עם הפנים כלפי מטה. נתנו לו ספר לקריאה, את מופאסאן. מעליו שמנו מזרן, סדין וכריות. שכבתי על המיטה, ולידי העמידו שולחן קטן, קערה עם מים קרים כקרח ומדחום. אחותי לבשה סינור קטן ועשתה את עצמה אחות. כשבאו החיילים לערוך חיפוש בחדרנו, עוד בהיותם על מדרגות הכניסה פתחה אחותי את הדלת והזמינה אותם להיכנס פנימה. היא לא שכחה להזהיר אותם להתרחק מהמיטה, וציינה שהאישה שבמיטה חולה במחלה מסוכנת — טיפוס הבהרות.

"כנראה נראיתי חולה. על ראשי הייתה מטפחת עם מים קרים. מתחתי, למטה, שכב סבא מנחם, וכנראה קרא קטע מצחיק ממופאסאן; גופו זז וכך הקפיץ את המיטה. החיילים חשבו שאני רועדת מחום גבוה ופחדו להיכנס. כך קרה נס וסבא מנחם ניצל".

מיהו סבא מנחם? "סבא מנחם" הוא מנחם שמי, אמן שיצירותיו ואישיותו תפסו מקום חשוב בתולדות האמנות הישראלית. מנחם צייר את אשתו, רבקה זבין, את אחיותיה, את הוריה ואת הצריף שבו היה מטבח הפועלים.

על ניהול המטבח והאירוח ב"מסעדה" של בני הזוג זבין, בימי העלייה השנייה ובימי מלחמת העולם הראשונה, כתבו[1] צבי סוחולובסקי, איש העלייה השנייה שהגיע לרחובות ב־1906, והאמן והסופר נחום גוטמן, שהגיע לעבוד ברחובות ב-1916, כאשר סגרו את ביה"ס בצלאל, ושהה כאן מספר חודשים.

תיבת טקסט: מניה מרים זביןצבי סוחולובסקי כתב: "והנה המטבח של משפחת זבין, זו המשפחה שעלתה אז לארץ עם ארבע בנות, הפועלות והחלוצות הראשונות ברחובות. שאחזו במעדר ממש ועבדו כל העבודות הקשות יחד עם הפועלים, הלא הן מניה־מרים, ז'ניה־אמפל, רבקה־שמידט, אשת הצייר הידוע שמי, ולאה קוזמינסקי מבאר טוביה. חמימות ומסירות שררו במטבח זה. הזקנים שהיו צמודים זה לזו כמו זוג יונים נאהבים, יחד עם הבנות טרחו ועמלו לאפות לחם ולהגיש ארוחות טעימות לפועלים. המאכלים לא היו סטנדרטים. השתדלו להכין אוכל לכל אחד לפי טעמו. כמה שמחו הזווינים אם האוכל היה ערב לחיכו של הפועל וכמה הצטערו, אם חלילה הקדיחו את תבשילם. גם גלידה התקינו לפועלים ולתושבים וכל ערב בשעת אכילת הגלידה, היתה הסככה המיוחדת למקום משתה שעשועים. אוכלי הגלידה, "השתכרו" ממנה ויצאו בריקודים ובמחולות אדירים, שנמשכו עד שעה מאוחרת. הזקנים ישבו מן הצד, מנמנמים מרוב עייפות ועל פניהם מתפשט חיוך מתוק ונעים". צבי הוסיף וכתב: "בא חג הפסח, הפועלים ברחובות החליטו לערוך ליל סדר כללי, אבל בית ציבורי למטרה זו לא נמסר להם. רחמו משפחת הזוינים הזקנים, בעלי המטבח הפרטי הידוע במושבה, ומסרו את כל ביתם, שהכיל שני חדרים מרווחים פחות או יותר, לעריכת הסדר. השולחנות היו ערוכים כדת. א"ד גורדון ישב בראש וניהל את מסיבת הפסח. מאיר רוטברג שאל את הקושיות וחווית החג היתה עמוקה. נשמעו דברי תורה וחכמה על יציאת מצרים ועל יציאת הגלות מחדש. גורדון שפע דברים כמעין המתגבר ואחריו החרו החזיקו חבריו.

"גם מסיבה זו נגמרה בריקודים רוננים, כשהקהל "מרקד" במקומו באין אפשרות לזוז ולנוע. רק אחר כך, עם עלות התימנים לרחובות, הובן לנו סוד הריקוד במקום אחד מבלי לפסוע פסיעות יתרות. ראינו את התימניות הצנועות כשהן מרקדות בחתונות לקול הלמות התוף המיוחד שלהן. הן אינן משות ממקומן, ובכל זאת חווית הריקוד היא גדולה".

תיבת טקסט: חנה למפל לבית זבין תמונה שמכילה ציור, שרטוט, הדפסות, איור

תוכן שנוצר על-ידי בינה מלאכותית עשוי להיות שגוי.נחום גוטמן כתב ואייר על ישיבתו עם השומרים בחדר האוכל של משפחת זבין: "המסובים היו רכונים אל צלחותיהם: זה שואב מרק בכף שבידו, וזה נועץ מזלגו בנתחי הסלט שבצלחת. משמאל לכל אחד היה רבע כיכר לחם; הם היו צובטים ממנו ואוכלים. כשראו אותנו, שאנו שלושה, הרימו בזהירות את צלחות המרק, קרבו מושביהם זה לזה ופינו לנו מקום כדי שנוכל שלושתנו לשבת יחד. "חנה" [זבין], אמר שמשי לבתה של בעלת הבית, שניגשה לפנות כלים מן השולחן, "את רואה שניים אלה? גימנזיסטים הם. תתני להם אוכל כל פעם שיבואו הנה. רשמי אותם על הדף שלי בפנקס. עוד מעט, כשיתחילו לעבוד, נאכל כולנו על חשבונם. המסובים הצטופפו על ספסליהם ופינו גם לנו מקום ליד השולחן... אור המנורה טיפס עליהם כעל זקן ארוך. כפות הבדיל הקישו בקצב מרגיע. גרגרי המלח הגס, שהיו בצלחת באמצע השולחן, נצצו כיהלומים. הפנים, שהיו רכונים אל הצלחות, היו שרויים בצל. מפעם לפעם הבריקו מתוכן עיניים נבונות וזריזות... כמה טוב להימצא במקום זה, אמרתי בלבי, כשאני חש שבע בבטני שהתמלאה".

 

*הציורים של מנחם שמי באדיבותה של האוצרת דליה בלקין.



[1] צבי סוחובלוסקי בספר "אדם ועמלו" ונחום גוטמן בספרו "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" 1946.

חסר רכיב