משפחת זבין, פרק ב'
משפחת זבין (זווין), פרק ב'
חקר, כתב וערך: צבי תדמור
בשלהי ימי מלחמת העולם הראשונה, אחרי שרבקה ומנחם שמי נישאו, התגייס מנחם לגדודים העבריים ועבר למצרים. רבקה נשארה בבית הוריה ברחוב נורדאו 19 ברחובות. אביה ואימה המשיכו לנהל את המטבח לפועלים עוד מספר שנים. כשהזדקנו וכוחם לא עמד להם, שימש הבית שנבנה בחצרם, ונועד להשכרה, מקור פרנסה. רבקה גובר שכרה חדר וגרה בו עם בעלה מרדכי. כך הכירה רבקה גובר את כל בני משפחת זבין, סיפרה וכתבה[1]:
"שרה וחיים זווין המשיכו להתגורר כיובל שנים באותה הבקתה, אשר חפרו באדמה במו ידיהם בשנים הראשונות של המושבה רחובות. למעלה מן האדמה נראו רק החלונות הקטנים של הבקתה, שהיו במפלס אחד עם פני הקרקע, והגג. לבקתה היו יורדים במדרגות. את המים הדרושים להם היו הזקנים מביאים מן הברז שבחצר. את הדלי היו סוחבים בשניים (יצחק סבל משבר). את תפוחי האדמה הספורים למרק היו מקלפים בשניים, כי לשרה רעדו הידיים. יצחק בקושי סחב את רגליו יום יום לבית הכנסת, ושרה ציפתה לו ליד השער לארוחת הצהריים... מן הזוג האידילי הזה נדף ריח של 'היו היה'...
"את הדירה בת שני החדרים שבחצר שכרו מרדכי ורבקה גובר בשותפות עם זוג צעיר נוסף, הורים לילדה כבת שלוש. לכל אחת משתי המשפחות היה חדר אחד בלבד. המטבח והמרפסת הקטנה היו משותפים לשתי המשפחות. קטיה, שותפתה לדירה, עלתה מרוסיה, ושתיהן דיברו ביניהן רוסית. בתה הקטנה הייתה ממתיקה את חייה. שכנתה הייתה אישה טובת לב וותרנית מאין כמוה. ידה תמיד הייתה מושטת לעזרה, ורבקה גובר התאהבה בה.
"מתחילה הבהילה אותי הגברת זווין. זקנה קטנת קומה ומצומקת, חובשת פאה נכרית. היא העירה לי אגב אורחא, בעברה לידי בחצר, כי אינה רוצה לשמוע בשבתות את הרעש של הפרימוס ממטבחנו." לרבקה היה קשה להיענות לבקשתה של הגברת זווין, כי מתחילת הרבולוציה, ב־1917, ועד ליציאתם מרוסיה ב־1925 לא חדלו לשמוע תעמולה ארסית, קולנית ובלתי פוסקת בגנות הדת. הסיסמאות "הדת היא אופיום לעם!", "שחרור מן העבדות לאלוהים!" ו"לא נסבול יותר עריצותם של אנשי הדת!" זעקו אליהם מכל הקירות ומכל עמודי הפרסומת. רבקה השתדלה לעקוף את שרה זווין כשפגשה אותה בחצר.
אלא שכעבור זמן מה הפתיעה אותה שרה זווין: היא דפקה על דלתה, נכנסה והתיישבה בלי שהוזמנה, ואמרה לרבקה ביידיש: "יש לי טבע שכזה, שלעולם איני מקנאה בשום דבר, אבל בידידות אני מקנאה!... כשאני רואה, כמה יפה מסתדרות ביניהן שתי שכנותי הצעירות, יש לי
רצון להצטרף אליכן..."
והיא נעשתה לידידה השלישית של רבקה וקטיה. שרה הייתה נכנסת אליהן מדי פעם, מתיישבת ומספרת סיפורים ארוכים. היא תמיד דיברה בנימה חולמנית על מה שעבר: "היתה לנו מאפיה בעיר חרסון, היינו אופים לחם. ברור, כי עבדנו עם יהודים בלבד. כי הלחם הוא מאכל כשר. לי לא נתן בעלי לעזור לו במאפיה; הייתי אצלו 'ביוקר, לא בזול'..." קטיה ורבקה היו מקשיבות לה ונהנות.
לאחר מותם של הזוג זבין[2], כתבה רבקה: "היו אלה זקנים מופלאים. כעבור שנים רבות אחרי מותם, פתאום הם הופיעו שוב בפני עיני המשתאות במלוא קומתם, ליד שולחן השבת, ממש כמו חיים! היה זה בתערוכה של הצייר מנחם שמי, שהיה חתנם". לימים, סיפרה רבקה כי פגשה את רבקה שמי (זבין) בתל אביב:
"כעבור למעלה מעשרים שנים, כשנתיים אחרי מלחמת השחרור, נכנסתי למשרד הביטחון בקריה בתל אביב ופגשתי באשה בלתי מוכרת לי, אשר הסתכלה בי בתשומת לב מיוחדת. רציתי להיזכר, היכן ראיתיה? היא נגשה אלי, חיבקה אותי ואמרה:
'— האינך זוכרת את בית זווין, שבו התגוררתם ברחובות בשנים הראשונות לעלייתכם ארצה?... הרי אני בתם רבקה אשתו של מנחם שמי.'
"ודאי שזכרתיה היטב, אותה, את בעלה הצייר ואת שני ילדיהם הקטנים, ילד וילדה. מה שלום הילדים?
"— הבן נפל, הנה הספר שיצא לזכרו; "חברים מספרים על ג'ימי". קיבלתי הלם; שמו של ג'ימי כבר הפך לאגדה עוד לפני צאתו של הספר, אך לא ידעתי מניין צמח הנער. חשבתי בלבי, שכל בעל נפש היה מוכרח לחוש באור הגנוז, הקורן מן הבקתה העלובה של הזקנים זווין. לא ייתכן היה, שלא יתגלה בה אוצר בלום..."