רבקה ומנחם שמי, פרק ג'
רבקה ומנחם שמי, פרק ג'
צבי תדמור
מנחם שמי התגייס לגדודים העבריים, וביולי 1920 חזר לרחובות, שם חיכתה לו רבקה, אשתו, בבית הוריה. ב־1922 עברו לגור בחיפה, ושמי קיבל משרה חלקית בהוראת ציור בבית ספר יסודי. רבקה לימדה שם תפירה ומלאכת יד. בקיץ ובסתיו 1929 ביקר שמי לראשונה בפריז וזכה לשבחים על התפאורה שבנה ל"הבימה" במסע התיאטרון באירופה. מ־1937 התמקד שמי בתחום הציור. באותה שנה הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב. בקיץ הציג תערוכת יחיד בפריז, נפגש עם חשובי אמני אסכולת פריז, פרסם מאמרים וזכה בפרסים. במהלך מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי. בסוף 1945 השתחרר משירותו הצבאי וחזר להוראת הציור. הוא שכר דירה בצפת, וצייר את נופיה.
לרבקה ולמנחם נולדו שלושה ילדים: נעמי (1921), זאב (1923) ואהרן (1926), שחבריו כינוהו ג'ימי. ביתם היה בית בוהמי, בו הרבו להתארח אמני הארץ. בבית חינכו לאהבת הארץ, לאמנות ולמוזיקה. נעמי הייתה ציירת ולמדה אצל אביה מגיל צעיר. האח הצעיר ניגן בכינור.
גורלה של משפחת שמי לא שפר עליה. באוקטובר 1948 נהרג אהרון (ג'ימי) בקרבות מלחמת העצמאות. הבן זאב נהרג בתאונת דרכים ב־1963, והנכד אבנר, בנה של נעמי, נפל במלחמת יום הכיפורים ב- 1973.
לצד לימודיו עבד ג'ימי בחקלאות, תחום שאהב ושבו שאף לעסוק, צייר קריקטורות, כתב שירים וניגן בכינור. ב־1945 הצטרף להכשרה המגויסת של הפלמ"ח בקיבוץ נען והשתתף בפעולות חבלה כנגד הבריטים, ובהן פיצוץ גשר עזה בליל הגשרים. ב"שבת השחורה" נאסר ונשלח לרפיח. לאחר מכן סיים קורס מפקדים והוסמך כמפקד מחלקה. במהלך שירותו הוא נפצע פעמיים. בין היתר, נחלץ מג'יפ בוער שהתהפך. לאחר שהחלים חזר להכשרה, ויחד עם חבריו עלה להתיישבות בקיבוץ חוקוק.
במלחמת העצמאות מונה ג'ימי למפקד פלוגה ב' של הגדוד החמישי של חטיבת הראל ונלחם בדרך לירושלים. באוקטובר, במסגרת "מבצע ההר", נהרג מפגיעת כדור. גופתו הובאה בארון מבית שמש לבית החולים הקדמי של הפלמ"ח בקריית יערים. לאחר שהוריו הוזמנו להיפרד ממנו, הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בקיבוץ קריית ענבים.
רבקה סיפרה כי בביקורו האחרון בביתם אמר לה ג'ימי: "אני הולך, חפשי אותי בעוד עשרה ימים". אלה היו המילים האחרונות ששמעה ממנו. כשנפרד ממנה, קמה מכיסאה ורצתה לרוץ אחריו. באזניה צלצלו המילים: "אמא, תחפשי אותי כעבור עשרה ימים … מילים פטאליות היו אלה. זה היה ב־11 בלילה. בדיוק כעבור 10 ימים, באותה שעה, מצא את מותו…"
מנחם שמי תיאר את פרידתו מג'ימי: "... הגענו לקריית ענבים בנוף ההירואי של הרי ירושלים, למנזר שפסל המדונה מתנוסס על גגו ואשר הפך עתה לבית חולים – שם היה מוטל על הרצפה, מכוסה בשמיכה צבאית, אהרון שלנו. הוא שכב שקט, מחוויר כשיש לבן, עיניו פקוחות, מביטות מתוך איזה עומק. עומק לא מובן... ריסים ארוכים, גבות עבותות, מצח – חכמים, הפה פעור, מחייך כלשהו. רבקה דיברה אליו שעה ארוכה כדבר אל החי. היא גם לא בכתה, ואך הושיטה ידיה אליו. "פייטה", אכן נושא אין סופי: בכי אם על בנה המת, עשיתי כמה רישומים."
עם נפילת הבן נרתמו ההורים בכל מרצם וכוחם להנצחת זכרו, ביום השלושים למותו, בעת העלייה לקברו החצוב בקריית ענבים, גמלה בליבו של שמי ההחלטה להקים אנדרטה לנופלי חטיבת הראל.
בקיבוץ חוקוק תוכננה חגיגה גדולה ליום סיומם של הקרבות ותחילתה של דרך חדשה. ג'ימי הבטיח לבוא, ויהיה מה, אלא שיום לפני האירוע הגיעה הבשורה המרה על מותו. החברים החליטו לאסוף סיפורים על ג'ימי, שהיה דמות מופת לצברים בני הדור, ולפרסמם בספר "חברים מספרים על ג'ימי". מנחם שמי השלים את עריכת הספר באוקטובר 1950 והוא היה לספר מכונן לבני הנוער של אותם ימים.
![]()
מתום ימי האבל על מות הבן ועד שחלה שמי, במשך שלושים חדשים, כבשה אותו סערת יצירה כבירה, והוא נקרע בין שלושה נושאים עיקריים: הקמת האנדרטה בקריית ענבים, איסוף החומר לספר "חברים מספרים על ג'ימי", והציור. נוסף על כך, לימד בבית הספר שלושה ימים בשבוע וערב אחד באולפן לציור בנווה שאנן בחיפה. בבית בצפת היה עליו לבצע עבודות תחזוקה. מפעם לפעם מכר תמונה כדי לעמוד בהוצאות המרובות. מפאת קוצר זמן סירב לקבל על עצמו כל עבודה בתיאטרון, וכן דחה הצעה לעבוד בשביל האופרה.
ימים ספורים לאחר הסרת הלוט מעל האנדרטה, נפל שמי למשכב ואושפז בבית חולים. מקץ שבועיים שב לביתו וכתב למשה קניוק, מנהל מוזיאון תל אביב, וביקש לדחות את מועד התערוכה. הוא לא עמד במחלתו ונפטר ביולי 1951. כעבור זמן הוצגה תערוכת הזיכרון.