עליית סיטקוב

בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים (כחלק מהעלייה השלישית) נוצר לחץ לעלייה לארץ ישראל מצד יהודי אירופה, ובמיוחד מיהודי רוסיה ואוקראינה בעקבות גל הרדיפות והפרעות שעבר עליהם במהפכה הקומוניסטית ובמלחמת האזרחים. מלבד הפליטים שניסו לעלות ארצה דרך גיאורגיה, הגיעו פליטים רבים גם לפולין, רומניה וליטא.[1] הפליטים הצטופפו בעיירות והתערבו בישובים יהודיים, שם מצאו מחסה עד שיכלו להגר לארץ ישראל או מעבר לאוקיאנוס. במקביל, גברה התנועה החלוצית לעלייה בפולין וברומניה, וצעירים רבים הצטרפו לתנועת "החלוץ" אשר הקימה קיבוצים, מחנות וסדנאות ביערות וחיו שם חיי עמל כהכנה והמתנה לעלייתם לארץ, אך תורם לעלייה התעכב בגלל דחיפות העלאתם לארץ ישראל של הפליטים שהגיעו מרוסיה ומאוקראינה.

למרות הלחץ הגדול מצד יהודי אירופה לעלייה מיידית לארץ ישראל, מדיניותה הרשמית של ההנהגה הציונית היתה הבלגה ואיפוק בפעולות העלייה עד אשר ייווצרו התנאים המדיניים לביצועה.

העלייה הסלקטיבית צמצמה למעשה את היקף העלייה, כי כאשר לא היו עולים מתאימים להשקפת העולם של ההסתדרות הציונית - ויתרו על סרטיפיקטים ולא העלו עולים. "למרות הביקוש הרב לרישיונות עלייה ("סרטיפיקטים") השתמשה ההנהלה הציונית רק בחלק קטן מן הרישיונות שהנפיקה ממשלת בריטניה בימי העלייה השלישית (1920-1923)".[2]

בשנת 1924 החלה עלייה (העלייה הרביעית) בעלת אופי שונה שלא נבעה ממניעים ציוניים. עיקר העולים היו בני המעמד הבינוני מפולין וממזרח אירופה אשר נפגעו עקב המדיניות הכלכלית של הממשלות (בעיקר בפולין) כנגד היהודים. קודם לכן פנו מרבית היהודים לארה"ב אשר קלטה כל מהגר באשר הוא, אך בשנה זו נסגרו שערי ארה"ב (חוק ג'נסון) בפני המהגרים, והיהודים חיפשו להם יעד אחר ופנו לארץ ישראל. עולים אלה פנו להתיישב בערים הגדולות ובעיקר בתל- אביב. הם הקימו מפעלים קטנים ותעשייה זעירה בערים בעוד שלהתיישבות החקלאית כמעט ולא הגיעו עולים. מפעלים אלה לא היוו תשתית ראויה לקליטת עולים נוספים, ועם סגירת שערי פולין להוצאת הון אל מחוץ למדינה, פרץ משבר כלכלי חמור בארץ ישראל והחלה תנועת "ירידה" מהארץ. בשנים 1928-7 היה מספר היורדים גדול ממספר העולים.

העלייה החמישית החלה בשנת 1929, לאחר מאורעות תרפ"ט, תחילה בצורה מינורית ומשנת 1932 קיבלה תנופה ונמשכה עד שנת 1939. עלייה זו התאפיינה בבריחת היהודים ממזרח אירופה בעקבות המדיניות האנטישמית של השלטונות וב – 1933 מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה בעקבות עליית היטלר לשלטון. בשנים אלה היתה פריחה כלכלית בארץ בעקבות השקעות ההון, וכן כתוצאה מההסכם שנחתם בין הסוכנות היהודית [3] לשלטון הנאצי שאיפשר את המרת הרכוש של היהודים המהגרים בסחורות שיוצאו אל ארץ ישראל וארצות שכנות. בשנים אלו הנציב העליון הבריטי ששרת בארץ ישראל היה ארתור ווקופ, אשר היה פרו-ציוני וידו היתה "קלה" על מתן רישיונות עלייה לארץ ישראל, דבר שהתיישב היטב עם האינטרס הבריטי להבאת מהגרים בעלי כסף ורכוש לחיזוק היישוב בארץ.

מרבית העולים בעלייה החמישית היו בעיקר המעמד הבינוני. הם היו בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים, חנוונים, חייטים ותעשיינים. מספר החלוצים שעסקו בחקלאות היה קטן מאשר בעליות קודמות, ושיעור האקדמאים, בעלי ההון והידע המקצועי, גדול יותר. לעומת התפתחות עירונית גדולה, נראה כי במהלך עלייה זו נחלש כוחה של ההתיישבות החקלאית. אי לכך אנו עדים בתקופה זו לגידול בהעסקת ערבים ("עובדים זרים") בענפי החקלאות השונים.

על רקע זה עלתה היוזמה מצד התאחדות האיכרים בסוף שנת 1934 לקבל הקצאה של רישיונות עליה (סרטיפיקטים) מהמוסדות הציוניים על מנת להעלות משפחות של יהודים ממזרח אירופה עם ניסיון בעבודה חקלאית אשר יועסקו כשכירים בענפי החקלאות השונים.

נספח א' - סיפורה של משפחת דוידוביץ

נספח ב' - סיפורה של משפחת הכט

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מקורות:

[3] היוזמים היו חברת "הנוטע" – חברת בת של "בני בנימין"