המים ברחובות
שנים רבות היה מקור מים יחיד ברחובות - באר עתיקה (ברחוב הרצל, בקרבת רחוב ביל"ו, כיום - ברחבה ליד הבנק). מסביב לבאר היו ארבעה עמודים מעץ ועליהם גג דמוי כיפה, ולידם שוקת להשקיית העדרים. המים נשאבו מן הבאר בדלי שהיה מחובר בחבל. היו אלה מים דלוחים ומלאי רפש, ושרצו בהם עלוקות. לפני השימוש היה צורך לסננם היטב, אך עם כל הזהירות היו מקרים שהעלוקות נבלעו עם המים.
במושבה רחובות היה ידוע המעשה בנחמני, אחד מראשוני הפועלים במושבה, שהתחיל מקיא דם. והדם יוצא ויוצא ונחמני נחלש ונחלש. הזעיקו את ד"ר מזי"א מראשון לציון והלה פסק: שחפת מהירה והאיש הולך..... בשבת התפללו הכול בבית הכנסת לשלומו, ולאחר התפילה ניגשו להיפרד ממנו. אדם אחד נשאר לשמור עליו. למחרת התחיל נחמני צועק – "המוח שלי יוצא מן האף". אמר שומרו שהיה לץ – "אם המוח יוצא, שיצא..." יצאה עלוקה גדולה מאוד מאוד. הסתבר שנחמני שתה מים, והעלוקה שהייתה קטנה, נאחזה בחיכו ושתתה ושתתה את דמו. הוא לא ידע, וד"ר מאז"ה לא הבין. העלוקה יצאה דרך הנחיריים, ונחמני חי עוד שנים רבות, והלך לעולמו בהיותו בן 82. ל"תענוג" דומה זכה גם אחיסמך אייזנברג- חודשים סבל והתענה כשהוא יורק דם והמושבה כולה כואבת עמו, עד שהצליח ד"ר מאז"ה להוציא את העלוקה.
באסיפת ועד שנערכה ביג' בשבט תרנ"א (1891) הוחלט לנקות את הבאר, ועל כך מספר לוין אפשטיין:"עומק הבאר היה 20 מטר ו- 3 מטר היקפה. כל החלל פנימה היה מרוצף אבנים קשות. על גב הבאר מן החוץ הנחנו קורה, אל הקורה קשרנו סלים גדולים בחבלים חזקים, בסלים אנשים שהורדנום אל קרקע הבאר. האנשים הפועלים חפרו ברפש, ואת אשר חפרו שמו בדליים, הדליים הוצאו מן הבאר למעלה, החוצה. כמה וכמה ימים היינו עסוקים בחפירה זו אבל לאין תכלית. מים טרם נראו בבאר. אחרי שהעמקנו ברפש בערך 3 מטר לעומק הבאר, כמעט נואשנו. אבל המשכנו את העבודה. ביום בהיר אחד נקשו החופרים בסלע קשה, שהיה מונח כעין רצפה לבאר. ניקו את הרפש העבה שעל סביבו וניסו להזיזו ממקומו. פתאום זינק זרם מים חזק מתחת לסלע. בעמל רב עלתה לנו להוציא את האנשים החופרים, חיים מן הבאר. המים עלו לגובה של 3 מטר. אין לשער את שמחתנו הגדולה לשמע הבשורה הנעימה- "מצאנו מים!".
מי הבאר הספיקו לצורכי הבית, להשקיית הבהמות, להשקיית הגינות ולבנייה, עד שגדלה המושבה והיה צורך לחפור בארות חדשות.
" א. כל משפחה ומשפחה הן מהקולוניסטים (בעלי קרקע) , הן מהדרים בהמושבה בדירת קבע, עליהם לשלם להאוצר המושבה 2 פיאסטר כל שבוע.
ב. מי שיבנה איזה בניין עליו לשלם בעד המים 10 פארא לכל מטר.
ג. בעד השקיית נטיעות וירקות לפי השומא בכל עת.
ואכן, כשנבנו בתים חדשים במושבה הוטל על בעליהם מס מים, על כל מטר בנייה. בכספים שנגבו תחזקו את הבאר והכניסו שכלולים- הניחו עליה גלגל עץ שהונח בצורה אופקית ועליו היה מתוח חבל, כאשר סובב השואב את ידית הגלגל עלה החבל ועמו פח המים.
שנה אחר-כך, באסיפה שנערכה ביג' באלול תרנ"ב (1892) הוחלט שאושרה של המושבה וקיומה החומרי והרוחני מחייבים העמדת מכונה (לשאיבת המים) ובריכה בבאר. על כן נקבע שבסכום ההוצאות יתחלקו כל בני המושבה. גורדון ויעקובזון התנדבו לשלם עבור אילו שאין ידם משגת לשלם.
באסיפה הכללית שנערכה ב-ט' באלול תרנ"ג (1893) הוחלט לתת לגדליהו וילבוביץ בעל בית חרושת למשאבות בנווה-צדק, כסף להתקנת מכונה "דרוק פומפה". על כיפת הבאר הוצב מיכל מים, ליד הבאר נבנתה בריכה ובקרבת מקום שוקת להשקיית הבהמות. תחילה העמידו ליד הבאר שואב מים ערבי, אך מאחר שלא הקפיד על הנקיון, החליטו לפטרו מעבודתו, וכל אחד שאב מים לעצמו. בכל יום עם שחר ולעת השקיעה עמדו אנשי המושבה בתור, עם כדים ופחים, וכפי שקרה לעתים קרובות בהיסטוריה האנושית מציאות זו הולידה מריבות, מאחר שהשאיבה הייתה בעצלתיים ולא אחת נקרע החבל ו"רץ הכד אל המבוע".
התקנת משאבת יד על הבאר, היתה מפעל הפיתוח המוניציפלי הראשון ברחובות. הוחלט למנות שואב מים עברי. תחילה מונה ארן-אהרון שקולניק לתפקיד, ("עד שיניבו הכרמים"). אחריו נבחר אליהו גלזר, מראשוני הפועלים במושבה. מספר גלזר: "תפקידי היה להניע את המשאבה ביד ולמלא את הכדים. היו עומדים בתור ואני הייתי ממלא... כאשר המושבה הלכה והתפתחה ועמה אספקת המים, נוסף על תפקידי להניע את המשאבה גם הובלת המים לבתים. נכנסתי לשותפות עם ערבי מזרנוגה. קנינו חמור וכדים. אני הייתי המסובב ב"קטרינקה" והוא היה מסובב על פתחי הבתים. כך עבדתי ב"מפעל המים" ארבעה חודשים עד שהגעתי לפשיטת רגל, משום שהחמור נפח נשמתו. נתברר שהערבי היה גונב ממנת השעורה שהיינו נותנים לחמור בכל יום. והחמור כלו כוחותיו עד שפשט רגליו. כך גררה פשיטת הרגל שלו לפשיטת רגל שלי. נטשתי את עבודתי המקצועית המכובדת וחזרתי להיות פועל פשוט בכרמים".
מלאכת שאיבת המים והובלתם לבתים ניתנה לבדואי בשם אבו- חילווה, שהיה במשך שנים אחת הדמויות הפופולאריות במושבה. אבו חילווה הוביל את המים על גבי חמור שעליו היו בענקאלאך (כסאות) ועליהם ארבעה פחים, שניים מכל צד. את המים רוקן לתוך טנג'ה, כד חרס גדול וגבוה שעמד במטבח ליד הכיור. הטנג'ה היה מכוסה בפיסת בד ששימשה כמסננת. בנוסף מילא חבית שעמדה בחצר. במים השתמשו בצמצום לשתייה, לבישול, לרחצה, לכביסה, להשקיית הגינות ולהשקיית בעלי-חיים, ובעת הצורך לבנייה. תכופות הייתה מהדהדת בחלל המושבה הקריאה "אבו חילווה! אבו חילווה!". אישה שהמים לא הספיקו לצרכי ביתה, בעיקר בערבי שבת וחג, הייתה עומדת וקוראת לאבו חילווה והוא היה בא. מספר הבתים במושבה היה מועט והקולות נשמעו למרחוק.
המקלחת הייתה בצריף בחצר- פח מנוקב בתחתיתו, מעשה ידי פחח המושבה קריבצ'קי. הפח היה תלוי בחבל על עמוד, היו ממלאים את הפח במים, מעלים במשיכת חבל לגובה הרצוי ומתרחצים. לקראת שבת היו מסיקים את התנור בבית, מחממים עליו מים, יוצקים אותם ל"פיילה"-גיגית לכביסה, ובה התרחצו ילדים ומבוגרים.
זה היה המצב עד שברוידא שלח כסף כדי לבנות בית-מרחץ ומקווה. אנשי המושבה שחששו שלא יקבלו רשיון בנייה פעלו בעורמה- הם קיבלו רשות לבנות 4 קירות מסביב לבאר לבל תפריע לרגלי העוברים בלילות. באחד הלילות התגייסו כל בני המושבה, ובניצוחו של מיכל הנגר הונח הגג, ולאחר מכן יכלו לסיים את המלאכה בגלוי. מעתה יכלו בני המושבה ליהנות מאמבטיה או מקלחת חמה תמורת סכום פעוט. בימי חמישי אחר הצהרים הזדנב תור ארוך של נשים ונערות לפני בית המרחץ, ובימי ששי אחר הצהרים עמדו הגברים והנערים בתור. כל איכר התנדב לתת עגלה של זמורות מכרמו להסקה.
האחראי על בית המרחץ היה ר' יצחק הבלן שהיה ה"כל-בויניק" של המושבה.הוא היה המבשל והאופה בשאלש, שמש בית הכנסת, שמש הוועד, המצלצל בפעמון ועוד.
בשנת תרס"ג (1903) הוחלט להתקין ליד הבאר משאבת קיטור גז-מוטור – מוטור שיעבוד בעזרת נפט גולמי שיניע את המשאבה. ארן שקולניק רכש ביפו מליאון שטיין מכונה בעלת 9.5 כוחות סוס, ומשאבה- "אשר תיתן 25 קוב מים לשעה". ההשגחה על הבאר ואחזקתה ניתנה לחברת "אגודת-הכורמים" שזה עתה קמה, "ובעד זה הרשות בידם לקחת מים לתעשיית היין כמה שיידרש להם". שיכלול המנוע והמשאבה יצרו בעיה חדשה בשאיבה- המשאבות סחפו חול ונסתמו. הוספת מסנן איפשרה שאיבה רציפה של מים. ההשגחה על הבאר עברה לידי קריבצ'נקו שקיבל מידי הוועד בית קטן ליד הבאר ושכר חודשי של 4 פרנק לחודש.
שינוי גדול בנושא המים חל בשנת 1908 כאשר הגיע למושבה אפרים זק"ש יהודי עשיר מארה"ב. אפרים עשה מעשה חלוצי, וב-1909 הלווה לוועד המושבה באישור האסיפה הכללית 25.000 פרנק, סכום גדול לפי המושגים של אז. הכסף ניתן בריבית נמוכה ובתשלומים ל-10 שנים. כל זאת על מנת להתקין "מכון מים" במושבה. בניית בריכה (נמוכה, מרובעת, חפורה בחלקה לתוך הגבעה) בגבעת בית-הכנסת ("אוהל-שרה") והנחת רשת צינורות שיובילו את המים מהבריכה לכל בית.
בשנת 1912 נסתיימה המלאכה, לאחר 22 שנים פסקה הובלת המים לבתים. עתה, משהיה לתושבים מים בבית ובחצר התקינו בבתים אמבטיות ומקלחות כהלכה.
רחובות הייתה המושבה הראשונה בארץ שזכתה לרשת מים מרכזית, ששימשה את תושביה בבתיהם. ההלוואה של אפרים זק"ש הייתה הראשונה בישוב למוסד ציבורי.
בכתבה ב-"הפועל הצעיר" שהתפרסמה בחודש תמוז, תרע"ג (1913), תחת הכותרת "בזבוז מים" נרשם : "מיכוון שהמים נעשו לקניין הכלל, אין היחיד דואג לקמץ בהם. לפנים, כשהיו צריכים להביא מים הביתה ע"י חמורים או סוסים היו מקמצים בכל טיפת מים שלא לאבדה חינם. אבל משתיקנו ברזים לכל חצר ולכל מטבח, חדלו לאסוף מי גשמים ומי הצינורות נעשו לדבר שבהפקר. רוב הברזלים אינם מתוקנים כראוי". ועד המושבה רצה להנהיג מודדי מים בכל חצר, כך שיוכלו לגבות כסף מכל מטר מעוקב שנדרש לחצר, ודבר זה יכריח את בעליה לקמץ במים, אבל, לכך התנגדו בני המושבה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נתעוררו קשיים. אי אפשר היה להשיג נפט – שהגיע מרוסיה. שקולניק עשה שנוי ואת המכונות החלו להפעיל בעזרת עצים.
ברבות השנים נתדלדלו מי הבאר. ועד המושבה יחד עם הוועדה שנבחרה פרסו בפני התושבים את נושא מימון חפירת באר חדשה והפיכת הבאר למפעל מים עם בעלי מניות.
בשנת 1919 נבנתה הבאר החדשה ברחוב מנוחה ונחלה סמוך לרח' עזרא. מעל הבאר נבנה בית-באר- מבנה מאורך מאבן כורכר וגג רעפים "מרסלייניות" (המבנה קיים עד היום). הבאר סיפקה את כל צרכי המים של המושבה: שתייה, בישול, רחצה, ניקיון, טיפול בבהמות והסוסים, השקיית גינות הירק והנוי וכן לצורכי בנייה.
השלט שסיפר את סיפורה של הבאר ( לפני השימור והשחזור של עיריית רחובות שנעשה ב - 2016)
צילום: שי מאירי
בשנת 1921-1920 התמנה אפרים פרנקל כאחראי על אספקת המים ועל תיקוני המערכת (כולל צנרת וניקיון הברכה) במקומו של יוסף קפלן. עם זאת, כאשר היו במשאבות תקלות קשות לפתרון נקרא בנו של שקולניק לעזרה. בנוסף, במשך שנים שימש שקולניק כגובה מהתושבים (תמורת אחוזים) דמי שימוש במים.
לקריאה נוספת על המים בחקלאות - כאן
מקורות:
כתב עת "עתמול" כרך טו' יום-יום בראשית המאה – ישראלה קומפטוןמחברת זכרונות –ישראלה קומפטון
"זכרונותי" לוין אפשטיין
כתב עת "חבצלת" תרנ"א נקוי הבאר הישנה.
כתב עת "המליץ" יג' אלול תרנ"ג
כתב עת "הצבי" גליון יז' מים זורמים בצינורות.
כתב עת-"הפועל הצעיר" חודש תמוז תרע"ג 1913
משפחת-האדמה חלק ג' משה סמילנסקי
פרוטוקולים מישיבות הוועד-ארכיון רחובות (ספר הפרוטוקולים הראשון)
"סיפורי ארץ-ישראל" - מצבות מספרות – עודד ישראלי
מיכל 14 תיק 5
מיכל 14 תיק 12 א
מיכל 31 תיק 1 שטר התקשרות ועד-זק"ש
מיכל 31 תיק 6 מכירת הזבל סביב הבאר
מיכל 16 תיק 1ב
מיכל 17 תיק 2 שעות ההשקאה
מיכל 61 תיק 10, 12, 14
מיכל 32 תיק 1 באר חדשה
מיכל 12, תיק 14 – פנקס בעלי המניות