ד"ר ארנסט, משה לודוויג יואל (1902 - 1980)

ארנסט, משה לודוויג יואל, נולד ב- 28 ביולי 1902, בליבק, גרמניה. כבן שני להוריו, ד"ר יוליוס יואל, רופא-ילדים במקצועו ולמרגריטה (מרגלית) אליזבת' לבית מיוזם, עקרת-בית שפעלה באינטנסיביות בתנועה הציונית ולמען הקרן הקיימת לישראל. ארנסט גדל בבית יהודי מסורתי וציוני. המשפחה הייתה מבני המעמד הבינוני. מגיל צעיר מאוד החל ארנסט ללמוד לנגן בכינור והשתלב בקונצרטים שניגנו בבית: אמו - בפסנתר, אביו -בכינור או בוויולה, אחיו הבכור, וולטר דויד בצ'לו ואחיו הצעיר תיאודור אפרים בכינור. בראשית שנות העשרים של המאה העשרים גר בביתם יעקב באב"ד, בעת שלָמַד עִיבּוּד חלב במכון מפורסם בקרבת ליבק. בתמורה למגוריו ולמזונו, הוא לִימֶד את כל בני הבית עברית שניהלו שיחות בעברית סביב שולחן האוכל.

ארנסט למד בגימנסיה שכונתה "לִיצֶאוּם" (בי"ס תיכון) שאותה סיים ב-1920, והחל את לימודי הרפואה באוניברסיטה של קיל (אח"כ גם למד באוניברסיטאות של גטינגן והיידלברג). הימים היו ימי שפל-כלכלי וראשיתה של אינפלציה אדירה. בחופשות מהלימודים באוניברסיטה עבד כפועל במכרות. ארנסט קיבל שכר פעמיים ביום, וזאת כדי שהשכר שקיבל עבור חצי יום יספיק לקניית ארוחת-צהרים. עד הערב שוב ירד ערכו של המארק ומצבו הכספי היה קשה.

ב-1929 סיים את לימודיו באוניברסיטה ואת התמחויותיו בבתי-חולים כרופא פנימי וכרנטגנולוג. חלומו היה לעלות לפלשתינה (אחיו הבכור, וולטר דויד עלה ארצה ב-1923 והיה בין מקימי קיבוץ בית-אלפא בעמק יזרעאל וחבר ב"תזמורת העמק" בניהולו של יהודה שרתוק-שרת). הוא החליט לבדוק אפשרות למציאת עבודה בפלשתינה (ב-1926 פנה אביו וביקש לקבל עבודה ב"הדסה" ונענה בשלילה). כדי לחסוך בהוצאות נסיעה, הצטרף ארנסט כרופא לאניית נוסעים שטיילה בנמלי הים-התיכון והגיעה ליפו בקיץ 1929. בזמן שהנוסעים יצאו לטיולם בארץ, יצא ארנסט לחפש משרה והתאכזב מאוד כשלא מצא עבודה כרופא בארץ, על אף שידע לדבר, לכתוב ולקרוא בעברית. הוא חזר לגרמניה והמשיך לעבוד ולהשתלם ברפואה.

ארנסט התחתן בגיל 30 בפרנקפורט ע"נ מיין עם חנה, אדית אופנהיימר, כשזו הייתה בת 21 וסיימה בביה"ח בשטוטגארט לימודים כ"מטפלת". לאחר חתונתם גרו בליבק, בדירת הוריו. עם עליית הנאצים לשלטון, החליטו בני הזוג לעקור לפלשתינה. ארנסט התקשר ליעקב באב"ד שעלה ארצה ב- 1932, שגר ועבד ברחובות כחוקר בעִיבּוּד תוצרת-חלב, שהציע לו לגור ברחובות. בני הזוג, עלו לארץ באפריל 1933 והגיעו היישר לרחובות.

בזיכרונותיו תיאר ארנסט את המושבה רחובות, בראשית בואו אליה. לקריאה בהרחבה - כאן

באוקטובר 1933 ייסד יחד עם ד"ר ואלדמר נתן, ד"ר פריץ מוזס וד"ר האנס לחמן קואופרציה שמטרתה הקמת בית חולים פרטי, על חשבונם בעלות של 7,000 לא"י (סכום עתק במונחי הימים ההם). הם פנו למועצה המקומית והגישו לה תכנית מפורטת לביה"ח, וביקשו לקבל לידם את מגרש גולדפרב, שכידוע ציווה להועיד אותו ואת הבניין שעליו למטרת הקמת בית-חולים במושבה. יו"ר המועצה יהודה גורודיסקי כינס ישיבה של הוועד הפועל של המועצה שהחליטה לבדוק את ההצעה. נוהל מו"מ מייגע ומתיש בנושא. במאי 1934 התכנסה שוב ישיבת הוועד הפועל של המועצה שדחתה את ההצעה.

באמצע 1935 עברה המשפחה לגור בקומה השנייה בבית ישי סחרוב ברח' בית-הפועלים. ארנסט החל ללמוד ערבית כדי שיוכל למצוא עבודה בקרב האוכלוסייה הערבית שחיה בכפרים וביישובים מסביב לרחובות. מורתו הראשונה לשפה הערבית הייתה לאה קוסטיקא (לימים, ממדריכות המחלקה הערבית של הפלמ"ח). אח"כ למד ערבית אצל אליהו צורף (סבא של ארנסט, ד"ר דויד אפרים יואל, שהוסמך לרבנות קיבל את הדוקטורט שלו בחקר ניבים של השפה הערבית הסורית). ככל שהתקדם בלימודי הערבית, הלך שמו לפניו וחולים ערבים נוספים החלו להגיע והיו עיקר עיסוקו. ארנסט היה מאבחן מצוין, עזר להם וריפא אותם. לקוחותיו של ארנסט היו אסירי תודה ובאו מדי פעם, בעיקר לפני חגי היהודים, והביאו סלים מלאי פירות, ירקות וביצים כשי תודה לרופאם. הצלחתו של ארנסט עברה מפה לאוזן בכפרים הערבים. כדי להגיע ללקוחותיו ו"לקבלני החולים" שלו, קנה ארנסט קטנוע קל, נסע לכפר הערבי עָקִיר לבקר בביתו של המוכתאר עָלִי, ואל המוכתאר חאג' איסמעיל בכפר הערבי זָרְנוּגָה.

היו לד"ר יואל גם לקוחות אחרים, שהפכו להיות לקוחותיו הקבועים לאחר שטיפל בהם בהצלחה. כך למשל, ד"ר מגזניק שקיבל את המלצתו של יעקב באב"ד (ד"ר מגזניק עבד כמדען במכון זיו, עם פרופ' חיים וייצמן). ד"ר מגזניק, המליץ על ארנסט לפרופ' חיים וייצמן, וכך, מ-1937 היה גם רופאם של ורה וחיים וייצמן בכל עת שהיו בביתם ברחובות. בינו לבין פרופ' חיים וייצמן נוצרה ידידות אמת הרבה מעבר ליחסים שבין רופא למטופל. ארנסט היה לאיש סודו של וייצמן. ב"שבת השחורה" (29.6.1946), כשרוב מנהיגי הישוב נאסרו, ביקש וייצמן הנרגש, מארנסט שילווה אותו בנסיעתו לירושלים לפגישה עם הנציב-העליון הבריטי. הקשרים ההדוקים ביניהם נמשכו גם אחרי שוייצמן נבחר לנשיאה הראשון של מדינת ישראל (1949). ארנסט גם נסע עם וייצמן פעמים אחדות לחו"ל בתפקידו כרופא וכידיד-נפש.

בשנותיו האחרונות, בתקופת נשיאותו, סבל וייצמן מבעיות רפואיות ואיבד בהדרגה את מאור-עיניו. בשנת חייו האחרונה של הנשיא וייצמן עזב ארנסט את כל עיסוקיו האחרים ברפואה ועבר לגור בבית הנשיא בחדר לידו. ארנסט היה מסור ונאמן לידידו הנשיא, ויצא לביתו פעם או פעמיים בשבוע לשעות אחדות. כך, עד לפטירתו של הנשיא וייצמן בנובמבר 1952 וחתם בצער רב על תעודת הפטירה של הנשיא. בין לקוחותיו האחרים היו: משה סמילנסקי ומשפחתו, מאיר וייסגל ואבא אבן.

לקוחות נוספים של ארנסט היו העולים שבאו מתימן וחלו בגָּזֶזֶת. מחלה פטרייתית מדבקת מאוד. הטיפול היחיד למחלה שהיה ידוע בתקופה ההיא, היה בעזרת הקרנות רנטגן. כתוצאה מההקרנות נשר כל שערם של החולים והם נרפאו (אז לא ידעו כי היו אלה הקרנות השוות בעוצמתן לכ-500 צילומי רנטגן ועל הנזקים העלולים להיגרם לחולים כתוצאה מקרינת רנטגן כה עזה). לארנסט היה מכון הרנטגן היחיד באזור ורופאים שאִבְחנוּ בקרב חוליהם את מחלת הגזזת הפנו אותם למכונו (כיום יש חוק המסדיר את הפיצויים לנפגעי הגזזת של הימים ההם). ארנסט התחשב במצבם של החולים, דלי האמצעים, שהיוו את מרבית חולי הגזזת וביקש מהם תשלום סמלי בלבד או שטיפל בהם בחינם.

ארנסט טיפל גם בחולים רבים כרופא פנימי. הוא טרח כל שנותיו להתעדכן בקריאה, ולחדש את הידע שרכש בניסיונו. הניסיון וההתעדכנות במקצוע, חידדו את חושיו באבחון מחלות, דבר שהוברר לו כשקיבל מכתבי תודה על האבחנות הנכונות מרופאים בביה"ח "הדסה" בתל-אביב שאליהם הפנה את חוליו. הוא היה מאבחן (דיאגנוסטיקן) מעולה ולא אחת הציל אנשים ממוות אחרי שאבחן אצלם מחלה זו או אחרת. בחולים שחשב כי עניים הם, טיפל בחינם. ולחלק מהם, אף נתן מרשם לתרופה לבית-המרקחת וכתב: "נא לחייב את חשבוני". מדי שבוע הלך לבית-המרקחת ופרע את החשבון.

ארנסט היה מסור לחוליו והושיט עזרה לאישים מפורמים מן העולם הגדול - לקריאה בהרחבה - כאן

ב-1941, בכספי הירושה של אשתו קנה ארנסט חצי מגרש בגבעת הכורכר שנקראה 'גבעת דונדיקוב'. לימים, נקרא הרחוב ע"ש משה סמילנסקי. המהנדס והאדריכל הרחובותי מישה פיינשטיין תכנן את הבית ופיקח על בנייתו. הפועלים שעבדו אצלו לא היו מאורגנים בהסתדרות. עובדה זו לא מצאה חן בעיני מזכיר מועצת הפועלים שפנה לארנסט והזהירו כי ביתו ייהרס אם לא יועסקו בבנייתו פועלים המאורגנים בהסתדרות הכללית. כדי למנוע מימושו של האיום שכר פיינשטיין מספר צעירים בית"ריסטים ששמרו בלילות על אתר הבנייה. בגלל הטופוגרפיה הקשה של המגרש, היו עלויות הבנייה והגינון גבוהות מאוד, ואזלו מקורותיו הכספיים של ארנסט. כדי לסיים את הבנייה מכר את חלקו המערבי של המגרש למועצת הפועלים ברחובות, שבנתה עליו את מועדון 'הפועל', ב- 1944.

מסוף 1945 השכיר ארנסט בביתו שני חדרים ואח"כ גם את המקלט לבנימין ג'יבלי שהיה מבכירי 'שירות הידיעות של ההגנה' (הש"י). המקום הפך למַטֶּה הדרומי של ה"שירות". מחוץ לבית עמדה מכונית ואן סגורה ואטומה של מפעלי שוקולד צ.ד. שהייתה "הכיסוי" של בנימין ג'יבלי.

אחרי מותו של הנשיא וייצמן, המשיך ארנסט לעסוק בפרקטיקה פרטית. עם השנים, הלך ופחת מספר הנזקקים לו, כי קופות-החולים השונות הרחיבו את שירותיהן. העניים המשיכו לבוא אליו כדי לקבל טיפול חינם ותרופות "על חשבון הרופא". כתוצאה מכך חלה הרעה במצבו הכלכלי.

ארנסט היה בעל זיכרון מיוחד, עשיר ובלתי רגיל. מה שקרא, שמע, ראה או למד, זכר היטב במשך שנים רבות. הוא הכיר צמחים רבים בשמם הלטיני. זכר שמות מקומות ותאריכים היסטוריים שאותם שלף בקלות מזיכרונו, בעת הצורך. הוא שלט היטב בגרמנית, באנגלית, ביוונית, בלטינית, בעברית ובערבית. הוא ידע בעל-פה שירים של פרידריך שילר והכיר היטב את שיריו וכתביו של יוהן וולפגאנג פון גיתה . Johann Wolfgang von Gộethe.

ארנסט גם ניחן בשמיעה ייחודית ומופלאה והיה בעל זיכרון מוזיקלי מרשים. בלכתו ברחוב נהג לשרוק יצירות שלמות וניגן אותן היטב גם בלי תווים. כשהאזין למוזיקה, ידע להבחין בניואנסים דקים ביותר בנגינה כמו למשל הבדלים בין אותה יצירה מוזיקלית בביצוע של הרכבים שונים או בניצוחם של מנצחים שונים. בשלהי שנות ה- 30 ובראשית שנות ה- 40, ניגן ארנסט ככינור שני, די בקביעות, יחד עם ד"ר קורט לוינסון ורעייתו (פסנתר) ועם בני הזוג אפרים ומרים האס (כינור ראשון וויולה) בבית משפחת לוינסון, ברחוב אחד העם. מאוחר יותר כשהצטרף בנם, ד"ר גבריאל לוינסון (צ'לו) חדל להשתתף בנגינה אך בא עם משפחתו להאזין לקונצרטים בבית משפחת לוינסון ברחוב הירשנזון.

ארנסט שימש כיו"ר ועדת האתיקה של הסתדרות הרופאים בדרום במהלך מספר שנים.

בשל קשייו הכלכליים נענה ארנסט לפניית משרד הביטחון ונסע ב- 1956 לשנה, עם אשתו ובנו הצעיר לבורמה (כיום מיאנמר) כדי להדריך רופאים רנטגנולוגים של צבא בורמה באבחון צילומי רנטגן. עבודתו הייתה בבית-חולים צבאי ששכן בג'ונגל, כ- 600 ק"מ מצפון לראנגון (כיום ליאנגון).

מספר חודשים לאחר שובם מבורמה החליט ארנסט לעזוב את הפרקטיקה הפרטית והצטרף לצוות הרנטגנולוגים בבית-החולים "קפלן". ב"קפלן", היה מאוד מקובל בקרב עמיתיו למחלקה, נהנה מעבודתו שם וזכה לשבחים רבים. ב- 1967 יצא לגמלאות. בשל הפנסיה הנמוכה לה היה זכאי, נזקק להשלמת הכנסה. התקבל לעבודה כמאבחן צילומי רנטגן של קופ"ח כללית באשקלון ועבד שם בחצי משרה עד כשבוע לפני מותו, בנובמבר 1980. אחרי מותו, נקרא בית הספר לרנטגנאות שליד ביה"ח "קפלן" על שמו.

(הצילום כנראה משנת 1972)

במודעת האבל על מותו של ארנסט נכתב: "נא להימנע מביקורי תנחומים". בכל זאת, ישבו ילדיו, נורית ואורי, מידי יום, כמה שעות בביתו. סיפר אורי הבן: "באחד מימי ה"שבעה" באו שני אנשים בלתי מוכרים לנו. הכנסנו אותם ושאלנו מה הקשר שלהם לאבינו המנוח? הם סיפרו לנו כי אבינו היה, במשך 15 שנים, גזבר של "אגודת מתן בסתר". אנחנו לא ידענו על כך. ידענו כי אביו, סבנו יוליוס יואל, עסק רבות ב"מתן בסתר" וארנסט אימץ תכונה זו, ומכאן ניתן להבין כי תרם רבות מכיסו בלא ידיעת אמי או מישהו אחר". ארנסט נקבר ברחובות. השאיר אחריו את אלמנתו חנה, אדית "יקירת רחובות תשנ"ג";(נפטרה 2002) בן ד"ר אורי יואל, ביולוג, מורה מרצה בפקולטה לחקלאות (גמלאי בראשון לציון); בת, נורית (עקרת בית) נשואה לפרופ' (אמירטוס) יהודה ניני הגרים בבית הוריה; בן דן (חנינא) החי בארה"ב; שתי נכדות, שני נכדים, ונין אחד (שהספיק לראות עוד בחייו).

האתר לתולדות רחובות