חסר רכיב

בנימין תמוז (1919 - 1989)

בנימין תמוז נולד בחרקוב (כיום באוקראינה). בגיל חמש עלה עם הוריו לארץ ישראל ולמד בבית הספר "תחכמוני" ובגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב. אביו מת כשהיה בן שמונה, ותחושותיו הקשות בעקבות מותו התבטאו בהמשך ביצירותיו. כבר מגיל צעיר הרבה לעסוק בכתיבה, בפיסול ובציור. בהמשך למד בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת סורבון בפריז.

בצעירותו היה חבר במחתרת הקומוניסטית, ובנעוריו הצטרף לתנועה הכנענית והושפע רבות ממורהו וידידו האמן יצחק דנציגר. עם זאת, ברבות הימים התרחק תמוז מהתנועה.

תמוז היה אחד היוצרים הבולטים בארץ בשנות הארבעים, תקופה בה צמחה "תרבות עברית חדשה", שדעכה עם קום המדינה.
בשנת 1948 הצטרף תמוז למערכת העיתון "הארץ". תחילה כתב בעיתון את המדור הפופולרי "עוזי ושות'", ולאחר מכן ערך את עיתון הילדים "הארץ שלנו". החל מ-1965 ערך בעיתון הארץ את מוסף התרבות והספרות, והיה מבקר האמנות בו.

בנימין תמוז עסק בכתיבה, בפיסול ובציור. חשיבות רבה נודעה לספרים שערך בתחום האמנות. בשנים 1971-1975 כיהן כיועץ לענייני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. בשנים 1979-1984 הוזמן כסופר-אורח לאוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה. עשרות מספריו יצאו לאור. בנימין תרגם מחזות וספרים.

בנימין תמוז היה נשוי למרים, ולזוג נולדו שני בנים, און הבכור ויונתן הצעיר. מרים נפטרה בשנת 1985. בשלוש השנים האחרונות לחייו התגורר עם בת זוגו, הציירת אסנת הר.

ביולי 1989 נפטר בנימין תמוז בתל אביב.

מקור: ויקיפדיה

בנימין תמוז/ חולות הזהב / ספר זה מופיע בסיום שנת עשור למדינת ישראל, אביב תשי"ט, ספריית הפועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר

היכן אותה דרך (עמ' 45– 47)

הדרך היתה חול בצבע הדבש ועצי שיטים מצילים משני עבריה והיא נמשכת והולכת אל פסגת הגבעה ונעלמת באופק, נתקעת בשמים. בחורף היתה זעומה ועבים קודרים קשורים בכיפתה וערוצי-מים דקים שוטפים לצדיה ושלוליות אפורות-צהבהבות סופגות טפין טפין של דלף נושר מעצי השיטים המוריקים.

בקיץ היה החול עוטה זוהר ובשעות הצהרים היתה הדרך נוצצת ועולה למרחק וגלים -גלים של בני שמש היו נשפכים מן השחקים אל בין עצי השיטה ואצים במורד החול אל תוך המושבה; חולפים עוברים סמוך לשער חצרנו הגובלת עם הדרך ונעלמים בין גדרות אבני הכורכר, במורד הכפר. זו היתה הדרך כשהיא לעצמה, וכל השאר הרי הם דברים שלא היו ולא נבראו.

צהרים של אור במשעול החולות נשארו חרותים בזכרוננו וכל שעה משעות חיינו, כשהשקט נח על לבנו לשעה קלה, אנו נעשים קשובים לקולות עולים ממרחק; ואיתם עולה מן האוב זמזום מעפאי עצים, דממה קצובה, הנמדדת בדפיקות הלב, בצל מרצד של עץ, בשקשוק-תמיד של טיפת מים מן הברז, שלעולם אינו נסגר היטב ובמשב חמים של רוח, הבאה מראש הגבעה ונעלמת-נבלעת בתוך הכפר.

ועל כל אלה רחפו השניים: ריח קליפות שקדים שרויות במים, מאכל לבהמות, ריח חמוץ ועבש שעירפל את ההרהורים ונסך עמעום בחושים; וקול ליבו של הבאר, מכל האפקים, עולה מתוכם של פרדסים, נישא מעמקי החצרות ועובר הולך בחלל.

כשיצא דון קישוט למסעותיו היה דמיוננו מנחה אותו על פני אותה דרך בין עצי השיטה, בכרמים הסמוכים; היינו רואים אותו יושב בחצרנו, שהיתה הופכת פונדק ספרדי או חצר נסיכים. לא מעט בוסס רוסיננטי בחול הצהבהב, במעלה הגבעה. ובמקומנו לא היו טחנות רוח אך הדבר לא הביאנו במבוכה כלל וכלל. היינו מדמים לראותן מעבר לפסגת הגבעה, מקום שמעולם לא יכולנו להגיע אליו משום סיבות שאינן ידועות לנו כיום. מעבר לגבעה היינו נוטעים את טחנות הרוח ולא היה לרוסיננטי אלא לבוס עוד מעט קט בחול כדי להבהיל את ריבונו למקום הפעולה. והוא הדין בנחלי מים ובאגמים, באיים שבים ובמבצרים שבצוקי הסלע. הדרך המובילה אליהם מוכרחה שתעבור בין עצי השיטים והחול אל מעלה הגבעה ומעבר לה.

ביחוד זכורה הגורן ושדה הקוצים הרחב שמאחורי ביתנו, היא נחלת בועז, ושם היתה רות המואביה מלקטת שבלים ולנה בלילה למרגלות אדוניה. הרי זה ממש אותו מקום שבו היה הפועל עלי לן בקיץ, כדי שלא יצטרך ללכת לכפרו, לזרנוגה, ולחזור מרחק רב, בבוקר, לעבודתו.

על כל המראות האלה היתה חופפת שמש עצומה, יוקדת וטהורה, שלא השאירה כתמי צל אלא מתחת לעצים. שמש זו, או רק בבואה צוננת ממנה, הכרנו אחר-כך בציוריו של ון-גוך; אבל זו היתה רק רמיזה קלושה, רמיזת אנחה של צער לזוהר שחלף ושאין כל תקווה לחזות בו שנית.

הכיסופים לעולמה של דרך החול לא נתנו מנוח, ואלה שהיו אי-פעם ילדים נתאוו לחזור ולראות את נאות ילדותם והיו חוזרים ממרחקים ובאים אל כפר המולדת.

אכן, היתה הפגישה מוזרה.

דרך החול לא היתה קיימת כלל. בהמשכו של רחוב עזרא, במושבה ששמה רחובות, שוב אין מקום לדרכים של חול. מחסנים של מכולת יש שם וכבישים אפורים שורצי מכונית. ובמעלה דרך החול יש חוילה של עשירים, חוילה לבנה שתריסיה אדומים וגן נטוע שם, שענפי עציו קטופים מעשה תספורת. את הגבעה הקטנה קטמו. בטרקטורים ישרו את הקרקע ופלסו דרך לרחוב בתוך הגבעה. מקצה האופק, והוא גלוי עתה לעין, נשקף מגדל הזרעים של קבוץ נען.

מגדל הזרעים! שם מדוקדק, תכליתי, ברור, שאין אחריו הרהורים ואין לו שום משמעות כפולה. דון קישוט המסכן.. אילו עברת את הגבעה, כפי שיעצנו לך בילדותנו, לא היית מוצא טחנות רוח, אלא – שומו שמים! – את מגדל הזרעים של נען. ואילו עמדה בך הרוח להניף את כידונך על מגדל הזרעים ולשפוך חמתך על המכונות החדישות, היית מביא על ראשך אסון גדול מן הראשון; כי כל הבחורות העובדות במכבסה המהוללת של נען היו מעלות דליים של מי-סבון והיו דנות אותך ברותחים.

רות המואביה! אילו מצאוך יושבי החוילה הלבנה קוטפת דליות מטופחות בגנתם, היו ממהרים לצלצל לתחנת המשטרה ומגישים תלונה על ערביה מסואבת העושה שמות בגנת טפוחיהם.

אלה שבאו להתרפק על נוף ילדותם חזרו במכונית לתל אביב, ולא יספו לבוא.

מאז עברו שנים. וכבר נרפאו פצעי הפגישה האחרונה. כבר, כקודם, מופיעה דרך החול בחלומותינו והאור נשפך, אלומות אלומות וגלים גלים, על הכפר הקטן השוכן במורד הדרך, וזמזום הזבובים בעפאי העצים עם טפטוף הברז שלעולם אינו נסגר היטב, - חוזרים להרדימו בשעות של שקט כל-שהוא.

מי היו ילדים בחצרותיך, רחובות, עוצמים עתה את עיניהם, ברגעים של חסד, ולבם עומד מדפוק לרגע. אז יעלה באזניהם קול לבו של הבאר, פועם והולך ממרחקי-הימים, ובאפם יעלה ריח קליפות שקדים, אשר היו פעם מאכל לבהמות, ועתה מביא ריחן באפנו קטורת, לאפוף את חלומותינו, בהם אנו חוזרים להיות יצורי-שדה, רועים בנאות הילדות.

אבל אם ישאלי מי: - היכן אותה דרך, ואיהו כפר מולדתך? אומר – ענין של דמיון הוא. לא היו דברים מעולם.
חסר רכיב