חסר רכיב

חינוך

"בימים הראשונים ליסוד המושבה, היינו עסוקים כל כך בענייני ההתיישבות השונים, שלא עלה כלל על דעתנו, כי צריכים אנו לדאוג תיכף ליסוד 'תלמוד תורה' בשביל הילדים הרכים", כך כותב לוין אפשטיין בזיכרונותיו. אלא שהחל משנת 1893, אז הביאו למושבה "מלמד", העסיקו סוגיות רבות בנושא החינוך את תושבי המושבה וראשיה. הסוגיות בשאלת החינוך גרמו למחלוקות קשות בין תושבי המושבה וחצו בין כל המגזרים – חילוניים, דתיים, פועלים ותימנים.

המלמד הראשון שהובא למושבה, לימד בסגנון החדר המסורתי, אך צעירי המושבה, כמו במושבות אחרות, שאפו להגשמת האידאל של חינוך לאומי. מי שנתן דחיפה בכיוון זה, היה המורה שמחה וילקומיץ, שהגיע למושבה בשנת 1897. הלה התעקש על היסודות המרכזיים שעמדו בבסיס החינוך הלאומי: שילוב של לימודי חול עם לימודי דת, נאמנות ללשון העברית וטיפוח הקשר לארץ ולאדמה.

בית הספר העממי 1898, המורים: יצחק כהן, ישראל טלר, שמחה וילקומיץ

בית הספר העממי 1898


המורים והצעירים היו קנאים לשפה העברית: "הלשון בביה"ס היתה עברית. שפת הלימוד עברית, וממילא שפת הדיבור בין התלמידים" (לוין אפשטיין, זכרונותי). המורים והגננות החיו את העברית בבית הספר ובגן הילדים, והילדים הביאו את העברית אל בתיהם. כך תרם ביה"ס להחייאת העברית והפיכתה של רחובות ל"עיר עברית".

השינויים בתוכנית הלימודים והשימוש במבטא ספרדי, גרמו לחילוקי דעות קשים בין החילוניים לדתיים. חלק מההורים הדתיים העדיפו להוציא את ילדיהם מביה"ס ולהקים "תלמוד-תורה אמיתי". גם התימנים העדיפו, בדרך כלל, לחנך את ילדיהם בנפרד. בתחילה ישבו תינוקות של בית רבן בצריף ולמדו מפי חכם אותם הלימודים המסורתיים כמקובל בתימן. בהמשך נפתחו בתי ספר וגנים בשכונות "שעריים" וכפר "מרמורק". פירוד נוסף בחינוך ילדי המושבה, התרחש בשנת 1934 עת הוקם "בית חינוך" לילדי הפועלים.

למורי רחובות ולחינוך במושבה נודעה השפעה רבה גם במושבות אחרות, במיוחד בהטמעת השפה העברית, השרשת המבטא הספרדי והוראת עבודת האדמה.




לתקציר עבודתו של ד"ר עמיעד ברזנר - מערכת החינוך ברחובות עד 1918 - כאן
חסר רכיב