חסר רכיב

ביטחון והגנה

הקמת מושבות העלייה הראשונה, הביאה לגל תקריות בין המתיישבים החדשים לשכניהם הערבים. כך היה גם בין אנשי רחובות לשכניהם, בעיקר עם ערביי זרנוגה ועם הבדווים משבט סטריה.

היחס העוין של השלטון העות'מאני להתיישבות היהודית, היה אחד הגורמים לתקריות הרבות בין המתיישבים החדשים לשכניהם הערבים- הפלחים והבדווים כאחד. המתיישבים היהודים נתפסו כזרים, שאינם מכירים את חוקי הארץ, כחלשים וכפחדנים שאינם יודעים להגן על עצמם, מכאן שאפשר לפגוע בהם, בלי לחשוש מתגובת השלטונות. בין הערבים בארץ רווח הביטוי כי היהודים הם: 'ולאד אל מיתה' (בני מוות).

בשנותיה הראשונות של העלייה הראשונה בטרם התפתחה התנועה הלאומית הערבית, התקריות נשאו בעיקר אופי של סכסוכי שכנים: סכסוכי קרקעות, גבולות החלקות, הזכות להמשיך ולעבד אדמות כאריסים, עליית עדרים על שטחי המזרע, התנכלויות לרכוש, גניבות, עקירת שתילים ועוד.

איכרי המושבות, נהגו להעסיק פועלים ערבים רבים בעבודות המשק השונות , בחצרות האיכרים ובשטחים החקלאיים. גם רחובות נהגה כך. מכת גניבות קשה, ממנה סבלו איכרי המושבות הביאה אותם לנסות צורות שמירה שונות:
א. שמירה כללית על כל המושבה
ב.שמירה פרטית באחריות האיכר

במקרים רבים נמסרה השמירה לידי הערבים, ובאחרים מונו אחראים יהודים על השומרים הערבים . היו גם מקרים, שכל השמירה הייתה בידי יהודים. תקופה מסוימת נהגו ברחובות, לתגבר את השמירה ע"י תורנות, בה השתתפו כל צעירי הישוב. כשהסתבר, שאף צורת שמירה לא הצליחה למנוע את מכת הגניבות, שכרו כמה מהמושבות את שירותי ארגון "השומר", שהוקם בשנת 1909 ע"י אנשי העלייה השנייה. מטרתו הייתה 'לכבוש' את השמירה מידי הזרים ולהעבירה לידיים עבריות.

לינת משפחות עובדים ערבים בתחומי המטעים, ועגלונים בתוך המושבה הביאו לגל גניבות, להן היו שותפים השומרים הערבים עצמם. כאשר הוחלפו אלה ביהודים, הגבירו הערבים את ההתנכלויות, בין השאר כדי לקבל בחזרה את תפקיד השומרים . התגובות של המתיישבים, שלא הכירו את "נוהגי המזרח", גרמו לעתים להתפתחות תקריות, שבהתנהלות אחרת ניתן היה למנוע אותן. לדוגמה : שתי תקריות קשות עם ערביי זרנוגה .

אם התושבים היו מכירים את אופן ההתנהלות המקובל והיו נוהגים ביתר איפוק ולא פוגעים בכבוד השכנים, אולי ניתן היה לסיים את התקריות אחרת . היו בישוב שטענו כי "הערבי מכיר רק את שפת הכוח". דוגמא לכך אפשר למצוא אצל לוין אפשטיין שכתב בספר זיכרונותיו :
"ניסיוני במשא ומתן עם הערבים במשך עשר שנים , תר"ן –תר"ס הוכיח לי כי הם אינם שונים מכל קיבוץ פרימיטיבי אחר. אם אתה מתנהג אתם בידידות, וראו זאת כחולשה מצדך ואמרו : אין זאת כי פחדם ומוראם נפל עליך, אבל אם אתה עומד בפניהם ומשיב להם מכה תחת מכה , יתיחסו אליך בדרך ארץ, ואם אחרי כל זאת תנהג עמם בצדק , יבינו כי לא מיראה אתה עושה זאת, אלא מתוך יושר לבך ויהיו אוהביך בלב ובנפש".[1]
רעיית עדרי הערבים בשדות המושבה, היוותה מקור נוסף לתקריות. הנוהג המקובל משנים היה שכל אחד רשאי לרעות את עדרו בשדות הבור, דבר שהמתיישבים לא הסכימו עמו. מה עוד, שחלקות הבור היו בין שטחי מטע, ולא אחת העלו הרועים במכוון את העדרים לתוך המטעים. רבים מהשכנים הערבים התפרנסו מעבודה בחקלאות ברחובות, ובתקופות מסוימות, גם השמירה על המושבה ושדותיה הייתה בידיהם.
טענת אנשי סטריה, שזכותם להמשיך לעבד את הקרקע כאריסים, הייתה גם היא בין הסיבות לתקריות בשנים הראשונות.

השיח'ים של זרנוגה כעסו על אנשי המושבה, בין השאר בגלל שאלה קבעו שיום העבודה יהיה בן 8 שעות (לפני כן היה נהוג לעבוד מזריחת החמה ועד שקיעתה), והשכר שהם שילמו לפועלים היה גבוה מהשכר שהשיח'ים שילמו.[2]

במקרה אחר, הטילו השיח'ים מס על כל עגלת זבל שקנו בני המושבה מהכפר. בתגובה החרימו אנשי המושבה את הפועלים מזרנוגה .
אנשי המושבה ביקשו לקיים יחסי שכנות טובים עם השכנים הערבים ודאגו לעבודה מעורבת של יהודים וערבים , אולם השתדלו שרוב הפועלים יהיו יהודים.

הוועד ניסה להגדיל את מספר העובדים היהודים במושבה, וכשאנשי עקרון (מזכרת בתיה) ביקשו אישור לרעות את עדריהם בשדות המושבה, אושרה בקשתם בתנאי שהרועים יהיו יהודים.

ועד המושבה דאג שהפועלים הערבים יקבלו יחס הוגן ולא יפגעו. היו מקרים שאיכרים נקנסו ע"י הוועד בשל פגיעה בערבים. גם השומרים נדרשו להתנהג בהגינות, קרה שאיש "השומר" התנהג בגסות אל ערבי. השומר ננזף, ופורטוגלי ראש השומרים כתב מכתב התנצלות, שתוכנו הועבר לידיעת מוכתרי אותו הכפר.

הערות ומקורות:
[1] יהודה סלוצקי, השמירה ברחובות ובחדרה, תולדות ההגנה חלק ראשון , עמ' 86, הוצ' מערכות, תל אביב, 1965
[2] להבדיל ממושבות היהודים , נהגו בכפרי הערבים להעסיק את הפועלים, מזריחת החמה ועד השקיעה.


חקר וכתב - יהודה בן בסט
חסר רכיב