עלילות איתי
על עלילות איתי אפשר לכתוב ספר עב כרס ובטח אי אפשר להספיק הכל בדף אחד. הוא היה ילד חמוד וג'ינג'י, כמו אחיו קוקי ושקט, עד שהוא התחיל ללכת.
זה היה די מאוחר אבל כאשר הוא הבין שככה יוכל להגיע לכל מקום, הוא התחיל לרוץ ואנחנו ההורים אחריו. על מה שהוא "סידר לנו בדרך לחו"ל", כבר סיפרתי, אבל היו עוד סיפורים.
כאשר נועה בתנו נולדה, איתי היה בן שנה ושבעה חודשים וקינא בה מאוד כמובן. נועה נולדה פגית, ולפי המלצתו של הרופא, היה צריך לשמור עליה שלא יתקרבו אליה חולים. איתי באותן השנים, היה תמיד מנוזל ולא נתנו לו להתקרב אל נועה. כדי להוכיח את אהבתו לאחותו, היה שולח או יותר נכון זורק עליה קוביות עץ.
כאשר חזרנו למכונית, חשכו עינינו. איתי לקח את המצית של הרכב, וחתם על היד של נועה!
כמה ימים לפני כך, בדיוק אמרנו שלילדה יש ידיים יפות, מאז לנועה יש צלקת על ידה השמאלית בצורת רבע ירח. אם איתי קינא בנועה, כי היא היתה הילדה הקטנה, באחיו קוקי שנולד ארבע שנים לפניו, קינא כי היה מעליו. ילד סנדוויץ טיפוסי (או אולי לא עד כדי כך!).
הבית שלנו לא היה גדול, וכאשר נועה היתה בת חצי שנה עברו שלושת הילדים לגור באותו חדר. כדי לחסוך במקום, הבנים קיבלו מיטת קומותיים. קוקי קיבל את המיטה העליונה. איתי לא שמח על הסידור, וניסה לכבוש את המקום פעם אחר פעם. באחת הפעמים לקוקי נמאס מניסיונותיו, ונתן לו דחיפה. איתי צנח ישר על הקנט של השולחן שהיה למטה. הדם זרם מהפצע שנפתח בסנטר, ואנחנו רצנו כרגיל למיון בקפלן (הזמן בין ביקור וביקור שלו במיון לא עבר אף פעם את השלושה חודשים, וב"ה שקפלן במרחק של חמש דקות נסיעה). הרופא תפר את הפצע ושחרר אותו לבית.
האם המקרה לימד אותו משהו? האם הוא ויתר על כיבוש המיטה העליונה?
למחרת, ולא עברו עדיין 24 שעות, איתי ניסה שוב וטיפס, ושוב קוקי בלם את ה"אויב" שצנח שוב ושוב על השולחן, ושוב פתח את הסנטר ושוב רצנו למיון בקפלן. כאן קיבל אותנו אותו הרופא שטיפל בו יום קודם במילים האלה: מה, כל יום אתה פה.? ושוב תפר את אותו הפצע.
הפעם זה עזר לזמן מה. איתי ויתר על הקרב, ואנחנו, ליתר ביטחון הזזנו את השולחן ממסלול הנפילה.
סבינה סעד 5.12.2012
לקורות החיים המלאים של סבינה סעד - קישור