נעלי עדה

אחד מסימני "הדרך" החשובים בילדות בניינו, היה הביקור בחנות "נעלי עדה" ברחוב יעקב ברחובות. החנות הייתה פצפונת, ולרוב, האנשים היו עומדים בתור מחוץ לחנות, עד אשר התפנה מקום בפנים. לאורך הקירות של החנות, מהרצפה ועד התקרה, היו שורות שורות של קופסאות נעליים, וסולם ארוך וגבוה, כדי שאפשר יהיה להגיע לעליונות. החנות הייתה תמיד מלאה בילדים, בליווי אחד או שני הורים, ולפעמים גם האחים. במשך השנים, היא הייתה החנות היחידה לנעלי ילדים ברחובות. בגלל זה, אולי, וגם בגלל האיכות, המחיר היה מאוד גבוה... וכל שלושה, ארבעה חודשים, בשנים הראשונות של הילד, היינו חייבים לחזור לחנות כדי לרכוש זוג חדש, כי מה לעשות, הילדים ורגליהם גדלים – וצומחים - מהר.

עדה, עצמה, הייתה נועלת 'נעלי גולדה', וסנטימטר של חייטים היה תמיד תלוי על צווארה. הוא שימש למדידת הרגל של הילד, כדי להתאים לו את הנעל. עדה הייתה מודדת מאמצע הצד האחורי של הקרסול ועד הקצה של הבוהן... ומוסיפה סנטימטר, כדי שיהיה לרגל לאן לגדול... ואז מכריזה על המידה המתאימה.

בעלה, שאני זוכרת כסבא עגלגל, עם כתפיות (שלייקס) המחזיקות את המכנס, היה ממתין לפקודת אשתו ויוצא למשימת החיפוש במגדלי קופסאות הנעליים. כל זה כמובן אחרי שהלקוח היה מצביע על הדגם המבוקש בחלון הראווה, בו היו מוצגים כל הדגמים שהיו בפנים החנות. הביקור הראשון בחנות היה מתרחש לרוב, עוד לפני שהילד למד ללכת, כדי לרכוש לו נעלי צעד ראשון, מעור רך, ועם השפיץ המעוגל כלפי מעלה, כדי (לנסות ) למנוע להיתקל במכשולי הדרך.

הביקור השני בחנות היה לאחר שהילד כבר היה לומד ללכת. בשלב זה עדה הייתה מסרבת למכור נעליים חצאיות, אלא רק גבוהות, כדי להחזיק את הרגל. ולא מוותרת גם בקיץ. גם הסנדלים הראשונים היו גבוהים. בהמשך היה כבר אישור שלה לעבור (ולקנות) נעליים חצאיות. עדה הייתה מנהלת את החנות (והלקוחות) ביד רמה וחזקה. אני לא זוכרת חיוך על פניה, ונראה לי שכולם קצת פחדו ממנה. תחליף לא היה, והיא, חייבים להודות, הייתה מקצוענית ולא שוכחת אף פעם ללחוץ עם האגודל על השפיץ של הנעל כדי לוודא שנשאר מקום לגדילה. אם זכור לי טוב, הרבה פעמים הקנייה הייתה מלווה בבלון צבעוני, אשר עניין את הילד הרבה יותר מהנעליים החדשות עצמן, ועורר את קנאת האחים, שלא זכו בנעליים

חדשות.. ובבלון.

שלושת ילדיי הראשונים, קוקי, איתי ונועה גדלו בשנות ה-70 על 'נעלי עדה'. הרביעי, אליאל, שנולד כעבור 10 שנים מאחותו, לא זכה. החנות כבר לא הייתה קיימת.

עם השנים, נפתחו עוד חנויות (ביניהן "פינתי " בפינת ויצמן - הרצל, במקום בית הקפה באותו שם שהיה שם). והיום, בכל חנות, סופר, וכל-בו, אפשר לקנות נעלי ילדים, אבל חסרה החנות הקטנה, הקנייה שהייתה חוויה, ובעיקר, היד המקצועית של עדה.