חסר רכיב

בית הספר הראשון והמחלוקות בשאלת החינוך

לוין אפשטיין, שחיפש מנהל לביה"ס, קיבל המלצה על שמחה וילקומיץ מוילנה. וילקומיץ הסכים להצעה ללמד ברחובות, והגיע למושבה בשנת 1897. השניים בנו תוכנית לימודים חדשה, שכללה: לימודי קודש (חומש, תנ"ך, דיני "שולחן ערוך", גמרא), לימודי חול (לשון עברית, דברי ימי ישראל וימי העולם, חשבון והנדסה, כתיבת הארץ) ובנוסף עבודת האדמה ולימוד ערבית. בנוסף לשינויים הנ"ל, הנהיג וילקומיץ גם טיולים משותפים לבנים ולבנות והצגות שהתלמידים העלו.

השינויים גרמו למחלוקות קשות במושבה, בין הורים שביקשו שלא ללמד כלל את בניהם לימודי דת לבין הורים שביקשו ללמד את ילדיהם בסגנון החדר המסורתי.

הוועד דחה את דרישתם של הורים מקרב המסורתיים לתמוך כספית בהקמת חדר בסגנון היישוב הישן. ההורים המסורתיים, שלא אהבו את התכנים החינוכיים בבית הספר, התלוננו כנגד הוועד. הם שלחו מכתבי תלונה לראשי היישוב הישן בירושלים ולחברי "מנוחה ונחלה" החרדים בחוץ-לארץ. אחד מהמתלוננים אף כתב כי ראשי המושבה מעבירים את ילדי המושבה על דתם. מכתב זה עורר סערה במושבה, בורידא הנזעם כתב כי הוא מתחרט על הקמת רחובות, וגלוסקין לעומתו, ביקש מהוועד להעניש את "מוציא הדיבה".

קלוינר היה אחד מהאבות החילוניים שדרש לא ללמד את בנו גמרא כי "אלה דברי הבלים". בתשובה ענה הוועד כי "על הלומדים בתלמוד תורה לקיים עליהם את כל הפרוגרם, ואם אחד יחפוץ להיות יוצא מן הכלל, יוציאוהו מהת"ת" (אסיפת ועד 184).

משה סמילנסקי היה אף הוא בין המתנגדים ללימודי הדת, וכאשר לא הצליח לבטל את לימודי הקודש בביה"ס "החל לנבל ולנאף בעיתונים את ביה"ס, ובייחוד את המורים". המורים רוצים לעזוב -"מה להם ולכל הצרות האלה" (אהרון אייזנברג, ארכיון ציוני מרכזי).
תושב רחובות תיאר את המצב: "בגבור יד המשכילים מוסיפים לתכנית איזה שהוא לימוד כללי, ובגבור יד האדוקים מוסיפים "שולחן ערוך" או בדומה לזה. בגלל זאת לומדים הילדים 8 שעות בבית הספר ואחר כך מכינים 6 שעות שיעורים בבית" .

בעקבות הוויכוחים, לא שינה הוועד את תוכנית הלימודים אך קבע כי: "הנהגת בית הספר תהיה דתית, ועל המורים לנטוע את הדת בלבות התלמידים" (אסיפת ועד 183).

אפילו שמו של ביה"ס גרם לחיכוכים ומתחים. המסורתיים השתמשו בשם "תלמוד תורה", והצעירים בשם "בית ספר".

שמחה וילקומיץ

שמחה וילקומיץ

המבטא
גם שאלת המבטא שיש להנהיג בביה"ס, מבטא ספרדי או אשכנזי, עוררה מחלוקת קשה בין חילוניים לדתיים במושבה. חלק מהמורים ראו במבטא האשכנזי מעין עיוות של השפה הלאומית, ואילו המבטא הספרדי נחשב בעיניהם כשיבה אל המקורות. החרדים התנגדו לכך. הם טענו בין השאר, כי המבטא הספרדי גורם לניתוק הילדים מהוריהם. המאבק על המבטא נמשך שנים רבות, וחצה בין הציבור הדתי לבין החוגים הלאומיים חילוניים.
וילקומיץ הוכיח תעוזה ועקשנות עם בואו למושבה: הוא עצמו החליט על הנהגת המבטא הספרדי בבית הספר, בלי שימתין להחלטתם של קברניטי המושבה, ולא נסוג גם בזמן המחלוקת הקשה.

וילקומיץ זכה לתמיכתם של לוין אפשטיין, יו"ר ועד המושבה, ושל ישראל טלר, שפרסם מכתב בנושא בעיתון "המליץ". כך נקבעה עובדה זמנית, שלימים נעשתה עובדה קיימת.

ההחלטה להנהיג בבית הספר את המבטא הספרדי עוררה זעם רב בקרב חלק מהתושבים המסורתיים, ששלחו מכתבי תלונה לראשי "מנוחה ונחלה". גם בין המורים היו חילוקי דעות. המורים כהן וקלעס, שהתנגדו להנהגת המבטא הספרדי, טענו כי השימוש במבטא הספרדי יגרום להרחקה בין ההורים, הרגילים למבטא האשכנזי, לבין בניהם שידברו במבטא הספרדי.

בעיית המבטא היתה בעיה כלל ארצית. בעיתון "הצפירה" החלו להופיע מאמרים בעילום שם, בזכות העברית במבטא ספרדי. מנהל היקב בראשון לציון, פקידו של הברון, הצביע על וילקומיץ ככותב המאמרים, ורמז על ניתוק היחסים עם המושבה. חברי הוועד, שהעריכו את וילקומיץ וידעו כי אכן הוא זה שכתב את המאמרים, הסתפקו בכך שוילקומיץ הכחיש את מעורבתו.

אחרי שכבר הורו במשך שנה אחת את המבטא הספרדי, הוקם הוועד ל"תלמוד תורה", שהחליט באסיפתו הראשונה, לשאול את חוות דעתם של מומחים, בנוגע לשאלת המבטא. אלא שהתשובות בוששו לבוא והוועד הותיר את המבטא הספרדי על כנו.
חסר רכיב