חסר רכיב

חג ברחובות, יונה דורון

כשהגעתי לרחובות הייתה זו מושבה עטורת פרדסים אשר באביב, בעונת הפריחה, היה ריחם הנפלא נישא למרחוק, הרבה מעבר לגבולותיה. הפרדסים היו ענף מרכזי ונכבד בכלכלתה וסיפקו פרנסה לרבים מתושביה.

כמושבה הייתה רחובות מיוחדת: מושבה עצמאית ולא אחת ממושבות הברון הכפופה לפקידיו. כיאה לכזאת היה לה, לרחובות, חג פרטי! חג מיוחד משלה ושמו חג ההדר. בעונת החורף, באמצע קטיף ההדרים, הייתה המושבה (ואחר כך העיר) מתפנה מעיסוקיה למספר שעות על מנת לחגוג את חגה.

הרחוב הראשי, רחוב הרצל, נחסם לתנועת כלי רכב ובו עבר מצעד ההדר. בראשו צעדו פרנסי העיר. אחריהם היו להקות של רקדנים ורקדניות צעירים, לבושים בצבעי ההדר: כתום, צהוב וירוק. במרחקים קבועים הייתה התהלוכה נעצרת והרקדנים היו פוצחים במחולות עממיים.

בהמשך היו משאיות מקושטות ועליהם פירות ההדר: ארגזים עמוסי תפוזים, אשכוליות, קלמנטינות, מנדרינות ופומלות מסודרים בצבעוניות מרהיבה.

על משאיות אחרות הייתה תוצרת ההדר: מיצים, ריבות, קופסאות לפתן אשכוליות (הלא הוא ה"פלחי" המפורסם) שהכיר כל חייל בצה"ל, אריזות של קליפות תפוז מסוכרות או מצופות בשוקולד, תרופות ועוד.

הסוחרים של רחוב הרצל היו שובתים ממלאכתם ויוצאים אל פתחי החנויות על מנת לצפות במצעד ההדר.

תלמידי בתי הספר היו שובתים מלימודיהם ומגיעים, במאורגן יחד עם המורים, עומדים בצדי המדרכות, מוחאים כפיים ומריעים למצעד.

שירים עבריים היו מתנגנים ברמקולים בקולי קולות ומשרים אווירת שמחה על החוגגים.

באחת השנים הכריזה העירייה על תחרות חיבורים בנושא ההדר ואנוכי, תלמידת כיתה ו' בבית הספר על שם משה סמילנסקי (איכר וסופר חשוב מבני העלייה הראשונה), זכיתי במקום הראשון על חיבורי "דרכו של תפוז".

בחיבור הזה סיפרתי על דרכו הארוכה והמפותלת של התפוז מן הפרדס ברחובות, כמובן, דרך בית האריזה שהיה גם הוא ברחובות, ומשם במשאית אל הנמל בחיפה, השייט בים ושוב במשאית אל השוק, עד שהגיע לביתה של משפחה בצפון הקר של אירופה.

המשפחה חגגה יום הולדת לבתם היחידה שהייתה ממש בגילי. הקינוח שהוגש לאחר הארוחה היה כמובן צלחת מעוטרת שבה מסודרים יפה פלחי תפוז. עבורם התפוזים היו מאוד מיוחדים ויקרי ערך מאחר ועצי הדר לא צמחו כלל בארצם.

ההורים התבוננו בשמחה בבתם הנהנת מאכילת הפלחים המתוקים והעסיסיים והבטיחו שגם בשנה הבאה יקנו ליום הולדתה קילוגרם של תפוחי זהב מארץ ישראל.

כדי לקבל את הפרס על החיבור הוזמנתי, יחד עם הורי, לבית העירייה שם נערך טקס קצר באולם הישיבות. ראש העיר בעצמו העניק לי את הפרס : תעודה בחתימתו וספר השירים של נתן אלתרמן "התיבה המזמרת".

בתצלום למזכרת שצילם צלם העירייה אני נראית נרגשת, לבושה בשמלה כחולה וחגיגית, שערי קלוע בשתי צמות, לוחצת את ידו של ראש העיר ובצד נראים הורי המביטים בי בגאווה.

בשנות השישים מת חג ההדר מיתת נשיקה. למה ומדוע אתם שואלים? הלוואי וידעתי! גם הפרדסים החלו להעלם לאט, לאט ובמקומם צצו בתים משותפים רבים על מנת לענות לביקוש ההולך וגדל של תושבים רבים המבקשים לגור דווקא בעיר רחובות

החג הצנוע והיפה הזה נשאר רק בזיכרונם של ותיקי העיר ובמספר תמונות בשחור לבן השמורות בארכיון העיר.
חסר רכיב