נספח א' - סיפורה של משפחת דוידוביץ
משפחת דוידוביץ
משפחות העולים הגיעו לרחובות והתקבלו על ידי משפחות האיכרים ב"בית המכבי" ליד שולחנות ערוכים. לאחר שהיטיבו את לבם במאכל ומשקה, חולקו המשפחות למקומות האכסון, משפחת דוידוביץ הופנתה לבית האריזה של ארבייטר. [1] הבנות "התלבשו" על המבנה וניקו אותו כך שיתאים למגורים, האמא אטל ובן הדוד, אשר הפרידה מהאב היתה קשה להם, ישבו בחוץ ובכו בבקשם לשוב לארץ מוצאם. בסוף השבוע, ביום ששי, חל חג השבועות, ובתיה הוזמנה על ידי חברותיה החדשות לחגיגת הביכורים שנערכה במושבה. אירוע זה היה בשביל בתיה בבחינת חידוש, בחוץ לארץ מעולם לא חגגו את חג השבועות כחג הביכורים אלא כחג מתן תורה. לקראת החג הגיע לרחובות גם מרדכי, אבי המשפחה, עם כל הרהיטים וכלי הבית.
חזרה לסיפור המלא על עליית סיטקוב - כאן
--------------------------------
הערת שוליים:
[1] "המתחם" של ארבייטר כלל את בית המשפחה ואת צריף בית האריזה,והוא נמצא בפינת הרחובות מילר וסירני. לימים הבית של ארבייטר הפך למוסד טמפלהוף.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
חקר וכתב - ד"ר יואל פיקסלר
מרדכי דוידוביץ נולד בשנת 1888 בכפר סרסאו ליד העיר סיגט שבטרנסילבניה. הוא שירת בצבאו של הקיסר פרנץ יוזף (הונגריה) במשך ארבע שנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה שב מרדכי לכפר ונשא לאשה את אטל, והמשיך את עסקי המשפחה שעברו לידיו בירושה, וכללו יער גדול אשר שימש כמקור פרנסה ואת עציו כרתו ומכרו.
לזוג מרדכי ואטל נולדו שמונה ילדים, ארבעה בנים וארבע בנות, והמשפחה ניהלה אורח חיים דתי (לא חרדי). עם הזמן החל לחץ כלכלי מצד השלטונות אשר הלאימו את שטח היער ואדמות נוספות, ומקורות הפרנסה הלכו והצטמצמו. בקרבת מקום לכפר הוקמה הכשרה של הרוויזיוניסטים, ומרדכי הלך לשם מידי פעם ושמע על הציונות והחלוצים ו"נתפס" גם הוא לציונות, וביטא זאת ברצונו לעלות עם משפחתו לארץ ישראל. בשנת 1934 הוא הביע זאת בפני אנשי ההכשרה, אך נדחה בטענה שהם מעלים לארץ ישראל רק צעירים שמתאימים לחיי חלוצים בהתיישבות בארץ ישראל. בניסיונותיו להשיג סרטיפיקט לארץ ישראל הוא שמע על יוזמת התאחדות האיכרים להעלאת משפחות שלמות שעסקו בחקלאות.
משפחת דוידוביץ החלה בהתארגנות לעלייה. מי שאמור היה לעלות הם: ההורים, מרדכי ואטל, הילדים: אסתר, פעפי, ברנה (בתיה), יוסף אייזיק, ברוך יעקב, דוד. הבן אליהו היה חייל בצבא והבת נעמי (זיסו) שהייתה נשואה, לא עלו עם כל המשפחה. מרדכי הצליח למכור את הבית והחצר. המשפחה ארזה את מטלטליה ורהיטיה, כולל כלי הפסח ומכונת תפירה שהייתה ברשותם, והם נשלחו לפניה לנמל קונסטנצה, כאשר כל בני המשפחה עלו על הרכבת בסיגט לכיוון קונסטנצה. לקראת סוף השבוע הם הגיעו לנמל קונסטנצה יחד עם רבים אחרים שהיו אמורים לעלות איתם לאוניה, והם אוכסנו באולם גדול ליד הנמל.
במוצאי שבת, כ"ב אייר תרצ"ה, 25.5.1935, הם עלו על האנייה "דציה" והפליגו אל ארץ ישראל. לאחר חמישה ימי הפלגה עגנה האוניה בנמל חיפה, וביום חמישי כ"ז באייר תרצ"ה, 30.5.1935 - הם באו בשערי ארץ ישראל.
לאחר "טיפול" חיטוי שעברו העולים ע"י הבריטים, הם הוסעו לבית עולים בעיר חיפה. מרדכי, אטל ושלושת הילדים הקטנים יצאו אל ביתה של בת-דודה שגרה בחיפה, ואילו שלש הבנות הגדולות יותר נשארו ללון בבית העולים. ביום ראשון 2.6.1935 הגיעו אוטובוסים לבית העולים והסיעו אותם לרחובות. מרדכי נשאר בחיפה והמתין למשלוח הרהיטים.
המגורים בבית האריזה לא ארכו זמן רב, וכעבור מספר ימים שכרה משפחת דוידוביץ צריף שהיה סמוך לבית האריזה ובו היה מקום לכל הרהיטים שהביאו עמם ובו הם השתכנו. כעבור כשנה (שנת 1936) עברה משפחת דוידוביץ להתגורר בשכירות בבית בן שניים וחצי חדרים בפינת הרחובות יעקב ויעבץ שהיה בבעלותו של אברהם מקוב.
בשנה זו התקיימה בארץ תערוכה חקלאית מטעם ממשלת רומניה. במסגרת התערוכה הובאו לארץ פרות ותרנגולות. המלווים של התערוכה מרומניה העדיפו למכור את בעלי החיים בארץ במקום להחזירם לרומניה. אחד המלווים היה יהודי מהעיר סיגט אשר הכיר את משפחת דוידוביץ ומשפחה נוספת בשם לייכטר, והוא העביר פרה אחת לכל משפחה. מכיוון שהרפת של אברהם מקוב היתה ריקה, הוא הרשה למרדכי דוידוביץ להכניס את הפרה לרפת. כך החל משק עזר לחלב לשגשג בחצרה של משפחת דוידוביץ. המשפחה גרה בביתו של אברהם מקוב כשלוש שנים ואחר כך עברה לבית ורטהיים ברחוב יעקב שהיה מול ביתו של סמילנסקי.
במשך כל אותן השנים (ארבע) עבד מרדכי דוידוביץ בפרדס, תחילה אצל לוין ואחר כך אצל מקוב. בחצר בית ורטהיים היתה רפת גדולה, ומרדכי הרחיב את עסקיו ומלבד מכירת החלב לתנובה, הוא עסק גם בקניה ובמכירה של פרות למושבים בסביבה.
בשנת 1938 החליטה האחות נעמי ובעלה שנשארו בחו"ל, ושבינתיים נולדה להם תינוקת בשם שרה, לעלות לארץ ישראל בעלייה בלתי לגלית. את הדרך הם החליטו לעשות בנפרד. הבעל הצליח לעלות ולהיכנס לארץ, ואילו נעמי והתינוקת שלה נתפסו ע"י הבריטים והושמו במעצר במחנה עתלית למשך חצי שנה. בינתיים הבן אליהו שהיה בצבא הרומני השתחרר מהצבא ועלה יחד עם חברתו אסתר (לבית פרל), שהייתה בת דודתו, בעלייה בלתי לגלית. לאחר תלאות של 3 חודשים הם נחתו בחוף נתניה בשנת 1939. הם הצליחו להתחמק מהבריטים והגיעו לבית ההורים ברחוב יעקב פינת יעבץ. עם שחרורה של האחות נעמי והתינוקת שרה ממחנה המעצר בעתלית, התאחדה כל משפחת דוידוביץ, ועפ"י צו ההורים נשארו כולם לגור ברחובות כל ימיהם.
צעירת הבנות, בתיה, אשר הדברים לעיל מבוססים על סיפור זיכרונותיה, היתה בתנועת הנוער "בני עקיבא" ובגיל 16 התגייסה ל"הגנה", עברה קורס איתות ושירתה כמאותתת במורס, הליוגרף ודגלים.
ההורים מרדכי ואטל האריכו ימים. מרדכי נפטר בשיבה טובה בגיל 96 ,ואטל נפטרה בשיבה טובה בגיל 100
חזרה לסיפור המלא על עליית סיטקוב - כאן
--------------------------------
הערת שוליים:
[1] "המתחם" של ארבייטר כלל את בית המשפחה ואת צריף בית האריזה,והוא נמצא בפינת הרחובות מילר וסירני. לימים הבית של ארבייטר הפך למוסד טמפלהוף.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
חקר וכתב - ד"ר יואל פיקסלר