ועד השחיטה, שוחטים וכשרות

בשנות העשרים והשלושים של המאה ה -20 פעל במושבה רחובות שוחט ובודק (שו"ב) אשכנזי יחיד בשם שמואל רופמן, ובמקביל לו פעלו שוחטים תימנים בשכונת שערים ובכפר מרמורק הסמוכים[1]. במושבה הסמוכה, ראשון-לציון, פעלו השוחטים התימנים יחד עם השוחט האשכנזי מרדכי זינגר בתחומי המושבה. בעוד שהשוחטים התימנים עבדו בשכר נמוך, השחיטה האשכנזית היתה יקרה יותר, ועל רקע תחרות זו נוצר סכסוך שהגיע לכדי פסילת השחיטה התימנית על ידי הרבנות ביפו בראשות הרבנים הרב בן-ציון חי עוזיאל והרב אברהם יצחק הכהן קוק, בטענה שהניקור שמבצעים התימנים איננו על פי ההלכה הפסוקה של "השולחן ערוך", אלא על פי פסיקתו של הרמב"ם[2]. סכסוך "הלכתי" זה ככל הנראה פסח על המושבה רחובות[3].

בתחילת 1931 הגיע שו"ב נוסף לרחובות וביקש לשלבו כשוחט מן המניין במושבה. הרב המקומי הרב צבי שטיינמן תמך בכך, ובעקבות כך התערב בנושא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, ושלח מכתב למועצה המקומית ברחובות בו הוא מבקש להוסיף שו"ב שני, ונימק כי נכון הוא הדבר מסיבה הלכתית להעסיק שני שו"ב, כאשר האחד שוחט והשני הוא הבודק -"שהוא נכון מאוד על פי דעת גדולי רבותינו הפוסקים ז"ל, כל היכידאפשר [בכל מקום שאפשר]". המועצה, בתשובתה הקצרה, הודיעה לכבוד הרב כי - "אין באפשרות התקציבית של מועצתנו להחזיק יותר משוחט אחד במושבתנו".

נושא נוסף שהונהג ככל הנראה בשנות ה – 20 של המאה העשרים, הוא השגחה וטרינרית על שחיטת בקר וכבשים. ד"ר קרומהולץ, הווטרינר והמפקח על הבשר, היה מגיע למקום בו היתה מתבצעת השחיטה, בדרך כלל בשדה, והיה מפקח על תהליך השחיטה, ביתור חלקי הבהמה וחלוקתם לקצבים. הקצבים רכשו פתקאות במועצה אשר אישרו את תשלום מס השחיטה, את הפתקאות הם מסרו לידי השוחט והווטרינר. על גובה מס השחיטה ניתן לעמוד מתוך מכתב תשובה של המועצה אל "ועד המושב בני-ברק, אדמה, בית ונחלה, מחוז יפו" בזו הלשון: "מס השחיטה החוקי לפי חוקת המועצה הוא 90 מיל מראש גדול ו – 60 מיל מראש קטן. למעשה גובה המועצה מכל ראש 200 מיל. ההפרש בא בשביל כיסוי הוצאות השוחט ומפקח הבשר"[4]. בפברואר 1931 נודע לקצבי שעריים כי במושבה רחובות מתבצע פיקוח וטרינרי על השחיטה. ועד שכונת שעריים פנה למועצה וביקש לצרף את קצבי שעריים לאותו הסדר, וכך היה.

המועצה, בישיבתה בתאריך 25 ביוני 1931 החליטה להוסיף שוחט שני, יוסף וינר, לצוות השחיטה והטילה על הקצבים תוספת למס השחיטה בסך של 40 מיל לראש. החלטה זו גרמה לסכסוך פנימי בין השוחטים אשר סירבו לעבוד יחדיו, כפי שהרבנים הורו, והמועצה פנתה לרב המושבה הרב צבי שטיינמן שיכנס את ועד השחיטה [5] ויטפלו בסכסוך הנ"ל. דבר הסכסוך הובא לידיעתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק אשר שלח מכתב למועצה בתאריך כב' תמוז תרצ"א (7.7.1931) תוך עמידה על דרישתו לנוכחות שני השו"בים בעת השחיטה, ואם אחד מהם יסרב לכך- "שחיטתו אח"כ אסורה, ויפסיד גם כן את חזקת מינויו מצד הקהילה". הסכסוך בין שני השוחטים הגיע לדיון בפני הרבנות הראשית למחוז יפו ותל-אביב בנשיאותו של הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. הסכסוך הסתיים בחתימה על הסכם בתאריך כ"ג אב תרצ"א (6.8.1931), בין שני השוחטים, שמואל רופמן ויוסף וינר, בדבר סידור העבודה וחלוקת ההכנסות ביניהם. תוספת המס בגין השוחט השני גרמה לתסיסה בקרב קצבי המושבה מאחר שגרמה לעלייה משמעותית בעלויות השחיטה. בעלי השותפות לתוצרת בשר בק את גיטלמן ושות' חיברו תזכיר בחודש יולי 1931 המנתח את המצב בשוק הבשר ואת העלויות סביבו. מתוך התזכיר מתברר כי בעקבות העלייה בעלויות השחיטה במושבה עברו תושבים רבים לקנות בשר אצל קצבי שעריים, שהבשר אצלם היה זול יותר מאחר שהשוחטים שלהם הסתפקו במועט ועלויות השחיטה היו נמוכות יותר[6], פער זה במחיר מראה על פי הדו"ח את - "כח התחרות, אשר אפילו החסידים הכי נלהבים של ועדת השחיטה אינם עומדים כנגדו ולמרות צעקותיהם בשאלת כשרות השחיטה במושבה עצמה, הם בעצמם, אפילו חברי ועד השחיטה (חייט וגרינברג) קונים בשר משעריים".

במחצית הראשונה של שנות ה – 30 של המאה העשרים נבנה "בית שחיטה", המיועד לשחיטת עופות, בשוק שברחוב ביל"ו. גם כאן התגלעו סכסוכים בין השוחטים כאשר שוחט נוסף בשם מאיר פלישון נכנס לעסקי השחיטה בקיץ 1935. מאיר פלישון החל בשחיטת עופות בשוק ללא תיאום וללא התר מטעם הרבנות ברחובות וכמובן ללא תיאום עם המועצה. רבה הראשי של רחובות מתאר במכתבו למועצה המקומית את אשר מתרחש בשוק: "לפני איזה זמן בא איש אחד מפולניא, לפי דבריו הוא מפינסק, והוא ואשתו וילדיו משוטטים ורצים בכל השוק וחוטפים מכל מי שתופס עוף בידו והוא שוחט, והשוחטים המומים מהקהל, עיניהם רואות וכלות, עומדים כל הזמן על משמרתם "בבית שחיטת העופות" ושבים הביתה בפחי נפש". גם הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי למחוז יפו ותל-אביב פנה למועצה המקומית לנקוט באמצעים נגד אותו שוחט. המועצה אכן הפעילה את המשטרה להרחקת מאיר פלישון מהשוק. במקביל הוגשה עצומה ע"י 65 איש מתושבי רחובות בה הם מבקשים לאשר תוספת שו"ב לשחיטת עופות עקב התארכות התורים לשחיטה הגורמת להמתנה במשך זמן רב. בסוף חודש דצמבר 1935 נחתמה עצומה נוספת ע"י למעלה מ – 100 מתושבי רחובות. בבקשתם מציינים הפונים כי מאז הצטרף שוחט שני למושבה גדל מספר תושביה פי חמישה וכי - "מציאותם של שני שוחטים במושבה גורמות לתקלות מרובות. הנשים ההולכות לשוק יש להן לחכות לשחיטה חצי שעה ביום רגיל ובערבי שבתות וחגים יותר משעה", על כן הם מבקשים לאשר את מר מאיר פלישון בתור שוחט שלישי במושבה. נראה כי רק בתחילת שנת 1941 צורף מר מאיר פלישון כשו"ב שלישי לצוות השוחטים של המושבה באישור המועצה המקומית.

בשנות ה – 50 פנו עיריות שונות ברחבי הארץ [7] לעיריית רחובות לקבלת פרטים על תעריפי שחיטת העופות. גם במקרה זה התשובה היתה כי התעריפים פורסמו בחוק עזר בתאריך 3.3.1950- "ברם, אין אנו נוהגים לפיו וכו' ". בשנת 1954 ניהלה עיריית רחובות משא ומתן עם מספר גורמים לגבי איסוף ומכירת הנוצות מ"בית השחיטה לעופות", ובסופו של דבר התקבלה החלטה לקבל את הצעתה של "חברה מסחרית מרקור" למסור להם את הנוצות תמורת תשלום של 600 ל"י לשנה כאשר איסוף הנוצות הוא על חברת "מרקור".

[7] עיריית עכו, עירית באר שבע ועירית טבריה.