אסיה גלטמן (1894- 1961)

נולדה בשנת 1894, ברוסיה, באחד הכפרים שבפלך קיוב. אביה ר' אליהו פייגון, שהיה חזן ושוחט, התנגד ללימודיה החיצוניים. הנערה היתה בעלת אופי חזק ועמדה בתוקף על רצונה ללמוד. בת שש עשרה עזבה את בית הוריה ועברה לאודסה, שם סיימה קורס לחובשות- מיילדות ויצאה למלחמת קרים. בתקופת לימודיה באודיסה הכירה את בעלה, הרוקח יצחק גלטמן ונישאה לו.

הזוג החליט לעלות ארצה בשל ימי המהפכה ברוסיה, מלחמת האזרחים והפרעות ביהודים. בדרכים לא דרכים הגיעו לפולין כפליטים, ונאלצו לחכות שנתיים לקבלת רישיון עלייה. בתקופה זו עבדה אסיה בבית החולים היהודי שבלבוב כאחות במחלקת הילדים.

בעלותם ארצה קיבל בעלה משרת רוקח בצפת ואחר כך בטבריה, ובני הזוג עבדו שם מטעם "הדסה" בשנת 1924 נפטר בעלה, ואסיה נותרה אלמנה עם ילדה קטנה וללא אמצעי מחיה.

אסיה קיבלה את משרת החובשת מטעם "הדסה" בכפר חיטין, שתושביו גרו אז בצריפי עץ. נחשים ועקרבים שרצו במקום וגם במרפאה, ששוכנה בצריף מרוחק, בה קבעה את מגוריה.

ליד חיטין נמצאת המושבה מצפה, ואסיה היתה החובשת של שני היישובים. תכופות ניתן היה לראות את דמותה התמירה רכובה על סוס שהועמד לרשותה למטרה זו על ידי אנשי המושב, בדרכה מחיטין למצפה ובחזרה, כדי לטפל בחוליה- כך מתארת אותה בזיכרונותיה, הבת אסתר.

בשנת 1927 היא נשלחה כאחות מטעם "הדסה" לרחובות. ברחובות עבדה בעיקר בשכונת שעריים ומאוחר יותר גם במרמורק . כמו כן, שימשה כאחות עיניים, בבתי הספר ברחובות.

בתקופה זו מחלת הגרענת היתה נפוצה מאוד בקרב התימנים, ואסיה, שהתמחתה כאחות עיניים, הביאה רפואה לרבים מבני השכונות שעריים ומרמורק. אסיה גילמה דמות נפלאה של אחות, שידעה להתמסר בכל חום לבה ונפשה לתפקידים שהוטלו עליה, והצליחה ליצור סביבה אווירה של אהבה ואמון הדדי. לא היו שום מחיצות בינה לבין האדם הסובל. מעולם לא הקפידה על שעות עבודה ואף עבדה בשבתות ובחגים.

כמיילדת עשתה רבות למען הנשים התימניות. עד בואה, נהגו הנשים התימניות להסתתר במטבח ביתן כדי ללדת, מאחר שבחדר אחד נמצאה המשפחה כולה. בזכות גישתה החיובית, הסבריה, סבלנותה וכוח אישיותה הצליחה האחות אסיה לשנות את מנהגן של נשות שעריים, דאגה כי לידתן תהיה במיטה בתנאים סניטרים טובים יותר, שתלכנה ללדת בבית החולים ליולדות, והביאה לירידה חדה בשיעור תמותת התינוקות ובהפחתת הסיבוכים שלאחר הלידה. ועל כך כתב יחזקאל מגד (מדהלה): "אנשי דור שלם מבני השכונות שעריים ומרמורק יודעים שהיתה להם אם נוספת על אמם יולדתם, היא אסיה, אשר שמה לא ישכח מהם...".

פעילותה של אסיה ושעות עבודתה חרגו מעבר לשעות המקובלות, משהתרוקנה המרפאה לעת ערב נהגה להתרוצץ מבית לבית, לחפש את המשתמטים מטיפול רפואי ואת אלה שנבצר מהם להגיע אליה, ובמסירות אין קץ סעדה אותם בחוליים. היא הפכה לסמל של טוב לב, מסירות ואהבה בעיני התימנים ובעיקר בעיני הילדים, שהעריצוה הערצה של ממש.

כותבת הבת אסתר, על אמה אסיה: "...רצון עז שפיעם בה לעזור ולהעניק משלה לכל דורש, שניכר בה כבר אז, בראשית דרכה כאחות, לא סר ממנה עד סוף ימיה. לאחר שכבר נבצר ממנה להמשיך בעבודתה הקבועה מפאת מצבה הבריאותי הרופף, היתה המחשבה ששוב אינה מסוגלת לעזור לזולת קשה לה מכל. מה מאושרת היתה איפוא כאשר חזרה ובאה לידיה הזדמנות לעשות מעשה רב למען אחד מחוליה. לאחר צאתה לפנסיה, ניתנה לה על פי דרישתה עבודת חצי יום בריפוי עיניים במעברות שבסביבת רחובות. כאן, בקרב העולים החדשים שוב מצאה כר נרחב לפעילותה. דוגמה אחת לכך, על אישה צעירה, אם לארבעה ילדים, שהיתה עיוורת בעינה האחת ועמדה לאבד גם את העין השנייה. כשראתה אותה אמי במרפאתה, לקחה אותה ונסעה עמה, על חשבונה, אל רופא עיניים ידוע באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, שניתח אותה והציל את מאור עיניה. הרופא שיבח את מעשיה של אמי ביוזמתה היא ועל שמתוך רוב מסירותה לחולה הצילה אותה מעיוורון גמור. אמי המשיכה להתעניין בגורלה ועזרה לה ולמשפחתה, ולא בשטח הטיפול הרפואי בלבד".

מרים מזרחי, בדברים שכתבה לזכרה, ציינה את תכונותיה הנפלאות של האחות אסיה. אחת מהן: "...שעשו אותה יקרה כל כך לכולנו היתה יכולתה המיוחדת להרגיש ללבנו ולהבין לרוחנו בכל דבר קטן או גדול....אסיה ידעה לשתף את עצמה באמת ובתמים בגורלן ובסבלן של הנשים והאמהות שלנו אשר מרוב טרדות הבית ועבודה קשה גם מחוץ לבית היו מאחרות לבוא למרפאה....אסיה הלכה מאתנו לאחר שהעניקה לאדם הסובל את להט צעירותה, את צימאון המעש שנתברכה בו בשפע, ואת מסירותה הנאמנה לעניין הכלל. חייה היו שרשרת ארוכה אחת של חיי עבודה טהורים ושל עזרה לזולת ללא סייג". ומרים סיימה את דבריה: "רוחה תהיה שורה בתוכנו תמיד".

נפטרה ברחובות, בתשכ"א 1961.