אהרון מרשוב - כתבה מ"על המשמר"

איש ציבור הוא "מבטן", איש ציבור עד היום הזה. אם יש את נפשך "לטבול" במעיינות זכים של תנועה, לרחוץ בטל-תום-דרך של ראשונים ולטעום טעם אמונה שלא פגה חיותה- לך שמע את נאומיו של אהרן מרשוב בפתיחות, שבהן הוא מתכבד. וההזדמנויות הן רבות, כי היכן לא היה ד"ר מרשוב פועל ופעיל? במגן דוד אדום, בליגה למלחמה בשפחת, בקרן הקיימת ואין צורך לומר בסניף מפלגתו, מפא"י. בו נמנה הוא עם הצמרת, דיבורו בשטף, אך סמי ממנו השגרה. תמיד מלפת הוא דבריו בהומור, ובסיפור, המשכיחה ממך את גילו המופלג. ה"ביולוגיה" כמו מתפשטת ממנו, לגביו האמירה "לא נס לחו" אינה מליצה.
אם יש נוף לציבור ובנוף מראות שיא- הרי דמותו של אהרן מרשוב מרהיבה במראות. לא בכל יום מתפנים אנו להסתכל במראות נוף, אך מכיוון שנעצרנו לרגע לציין מלאות שבעים וחמש שנים לעיר המושבה עולות מאליהן הפסגות, מתבלט ומתרומם מעל האופק היוצא מן הרגיל, ומי כד"ר מרשוב שונה מאחרים, תמוה ומופלא?
מרופא לעסקן
בסבר פנים ובפליאה קיבל ד"ר מרשוב את פני. "עד עתה אף עתון, גם עיתונאי, לא התעניין בי", אמר ברוח טובה ובצחוק.
ישבנו ליד שלחן עבודתו, כי זאת לדעת: אהרן מרשוב בן השמונים ושבע לא הניח עדיין מלאכתו, הוא מקבל חולים בביתו ומשמש רופא בארבעה בתי ספר, אליהם מגיע הוא ברגל. "סדר יומי גדוש עד שבע בערב" משיב הוא על שאלתי.
-ואחר כך? אחר כך עבודה ציבורית.
וכאשר ד"ר מרשוב אומר "עבודה ציבורית" אין הכוונה ל"כהונת כבוד" הוא חבר מזכירות בסניף מפלגתו, הטבולה עד מותניה שערי חולין. אמר לי בימים אלה מזכיר מועצת הפועלים" יש לנו צרות ממרשוב, הוא מתאונן שאין אנו מפעילים אותו די..."
תולדותיו כתולדות כל בני דורו" "ישיבה", "ספרים חיצוניים", חיבת ציון" ציונות במחתרת ברוסיה הצארית. ראשית צמיחתו כעסקן ציבורי היתה בעיירה "וייטקה" בה עשה פראקטיקה כרופא, אחרי גמר חוק לימודיו, כיצד?
עממי עד שורש נשמתו
מן העיירה וייטקה עבר ד"ר מרשוב לעיר קונוטופ, שם נבחר ליו"ר הקהילה ושימש רב מטעם. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר הרמטכ"ל הצארי ניקולי ניקולייביץ גירש את כל היהודים מתחום החזית, נפל בחלקו לטפל בפליטים שהתגוללו על מיטלטליהם בבתי הנתיבות.
-הזוכר אתה את התמונה "גלות"? – שאלני- זאת ראיתי אז בעיני, מראה בלהות!
התקופה ההיא נחרתה עמוק בליבי, הקהילות עשו מאמצים להציל, להאכיל ושלכן עקורים. בזמן הבולשביקים נאשר ד"ר מרשוב פעמיים. בפעם הראשונה נאשם במכירת קוקאין.. מנין לכם שמוכר קוקאין אנכי, מי מסר? לא נוכל לומר... אחר כך נתברר שהיה זה "טריק", נעצרו כל פעילי המפלגות האחרות, כדי שלא יוכלו להופיע כמועמדים אל ה"גורסובייט" (מועצת העירייה)
בפעם השנייה נאסר אחרי חיפוש, בו נמצא בביתו פנקס שקלים ישן. האוסרים והחוקרים היו חבריו ללימודים ולשכנות "עצם מעצמנו", מהם חברי פועלי ציון וציונים, שהמירו את ה"אני מאמין", היחס אליו היה חברי. השלטון טרם נהפך אז למכונה עיוורת לא יודעת טוב ורע.
אהרן מרשוב נשתייך למפלגת "פועלי ציון" ברוסיה ומטעם היה ציר הקונגרס השביעי. "קפלנסקי היה ידיד קרוב לי, התגוררתי עמו בחדר אחד". כאשר פועלי ציון עזבו את ההסתדרות הציונית לא הלך עמם. בימים ההם קם פלג- ה"ראדיקל פועלי ציון" מיד נצטרף אליו, אף היה אחד מראשיו. בבואו לארץ ב- 1924 הצטרף ל"הפועל הצעיר" דווקא. לכאורה סתירה כאן, אך "סתירה עקבית". קסמו לו הדגש על ההגשמה העצמית והקנאות לעברית. "הייתי מתנגד תיאורטית ליידיש, אך למעשה הייתי קריין בשפה זו".
השיחה היא רפואה
הדיבוק הזה
מה הדבר שנתרשמת ממנו ביותר בימי חלדך בארץ? שואל אני בהתקרב שיתחתנו לסיומה. ד"ר מרשוב מהרהר, חייו שטפו באפיק המישור, לא התנשא אל פסגות. הדבר שנחרת בזכרונו הוא חגיגת י"א אדר בראשון שלו בארץ. "עיני זלגו דמעות לשמע נחמו, נחמו עמי מפי מרים ברנשטיין-כהן". פסגה שניה ברישומיו היתה הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים. "איזו שמחה!בקורנות הרכבת רקדנו".
ומה הדבר המעיק עליך ביותר ? -הבטחון, השיב ללא הרהור. הדאגה לו אינה עוזבת אותו לרגע.
ד"ר מרשוב תמה על ההתעלמות מדאגה זו בציבור, "ואולי זה טוב" מוסיף הוא. "יחיה העם בשקט ולו מדומה".
ופרידה שאלה אחרונה מה אתה מאחל עוד לעצמך?
ד"ר מרשוב כמו נתעורר והשיב "לחיות עוד מספר שנים ולזכות ולראות בעולם תזוזה מן הרשע אל הצדק והשלום. כי קשה הרשע בימינו משאול- מוסיף הוא- לא היה עוד כמותו.
עם כל הכאב וצער העם והעולם שהוא חש יש לו, לד"ר מרשוב, גם סיפוק מעצמו. "גם בהיותי מעבר לגבורות נותן אני יותר משאני מקבל". "גאה אני על שהאידיאלים שדבקו בי בכניסתי אל החיים מלווים אותי עד יציאתי מהם".
מי אומר שד"ר מרשוב ישיש הוא? ד"ר מרשוב הוא צעיר מופלג, לו היה גם צעיר השנים אין ספק שהיה מתנדב לנגב, לרפא את היושבים במרחקים ובספר.