חסר רכיב

אן טוגנדרייך (1917 - 1984)

אן לבית מורדאנט, נולדה בשנת 1917 בפולין. בנעוריה שאפה אן ללמוד ציור, אף שהוריה שאפו כי תלמד "משהו ממשי". כך מצאה את עצמה ב-1938 באיטליה, לשם נשלחה ללמוד כימיה לאחר שסיימה את לימודי התיכון. אחרי שנת לימוד אחת נאלצה לחזור לפולין בשל פעמי המלחמה המתקרבת. כשחשה בפולין כי הקרקע בוערת כציונית רצתה להגיע לישראל. לכן, עוד באותה שנה ביקשה אשרת כניסה לאיטליה, נענתה ונסעה לשם. משם, יחד עם קבוצת סטודנטים יהודים, המשיכה במסעה לתורכיה. לא ידוע להיכן המשיכה במסעה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגייסה לצבא הבריטי והועברה במפציץ בריטי למצרים. במצרים למדה את מקצוע האחות הקרבית ושירתה שם במהלך המלחמה. בתום המלחמה עברה לאנגליה ועבדה שם כאחות. הוריה ו-12 מבני משפחתה נספו בשואה. נשארה בחיים אחותה ובת דודה אחת.

כאשר פרצה מלחמת העצמאות במאי 1948 עלתה לארץ עם קבוצת מח"ל מאנגליה, שירתה כאחות קרבית והשתתפה בקרבות עמק הירדן. ביום נפילת משמר הירדן נערכה התקפת טנקים ומשוריינים גם על מחניים. במחניים נמצאה אז תחנת האיסוף של יחידת הפשיטה. המקום היה כמעט ללא הגנה ובבונקר התחנה נמצאו שני פצועים. האחות אן לא רצתה לסגת בלי לדאוג לאפשרות העברתם של שני הפצועים למקום בטוח. היא יצאה למטה לחפש אנשים. אותה שעה התקרבו הטנקים והמשוריינים של האויב כדי 100 מטר מן המקום וירו בלי הרף. היא לא נבהלה ולא בחרה לחפש לה מקלט, אלא הסתובבה בתוך האש עד שמצאה רכב להעברת הפצועים. היא העלתה את הפצועים על המכונית וישבה על ידם וטיפלה בהם תחת הפגזה קשה, לאורך כל הדרך לראש פינה. על מעשה מופת בקרב על הגנת קיבוץ 'משמר הירדן' אן זכתה להיכלל בספר 'בכל מאודם' [1].

לאחר שהמלחמה תמה, התחתנה אן עם ד"ר גבריאל טוגדנרייך, אותו פגשה בשעה ששירת כרופא צבאי בחטיבת 'הנגב' בה שירתה, לאחר שעברה עם אחד מגדודי החטיבה דרומה והשתתפה ב'מבצע יואב'.

גבריאל ואן הגיעו לרחובות בשנת 1950, אחרי שגבריאל התקבל לעבודה כרופא אף-אוזן-גרון בקופת חולים "מאוחדת" ברחובות. הוא פתח מרפאה פרטית ברחובות וניהל אותה בדירתם השכורה, ששכנה בבית משפחת חרל"פ, ברחוב סוקולוב פינת רח' סמילנסקי.

בתחילת שנות החמישים, כשנפתחו שעריו של בית חולים קפלן ברחובות עבד גבריאל בבית החולים קפלן בנוסף לעבודתו כרופא עצמאי. בתחילת שנות השישים החל גבריאל לעבוד, יום אחד בשבוע, בבית החולים ברזילי באשקלון.

במרפסת דירתם שכנה ה'אטלייה' של אן שהחלה לצייר. בראיון שנתנה ביולי 1966 בערב פתיחת תערוכה של ציוריה במוזיאון העירוני באשקלון, סיפרה: "חייתי ללא דאגות ושוב התעוררה בי השאיפה לצייר". לדבריה, ביקרה בגלריות רבות, יצאה מדי פעם לחו"ל והמשיכה ללמוד ציור. אן למדה ציור אצל אהרון גלעדי, יוסף קוסונוגי וסטפן אלכסנדר. בסיום השנה של לימודי החוג לציור שהתקיים ב- 1966 ברחובות, הוצגו ציוריה של אן בבית "יד לבנים" ברחובות.[2]

לדברי השכנים, הקפידו אן וגבריאל על שמירת כשרות וקיימו אורח חיים על פי המסורת היהודית. בדירתם שכנה ספרייה גדולה מאוצר "הארון הספרים היהודי", שקיבל גבריאל בירושה מאביו. [3]

אן נפטרה ב - 1984 והובאה לקבורה ברחובות. בני הזוג לא הותיר אחריהם ילדים.

מקורות:
[1] עזרא ינוב, 'אחות קרבית בעבר- ציירת בהווה', מעריב עמ' 14, 28 ביולי 1966.
[2]'חוג אלכסנדר' פתח תערוכת ציורים ביד לבנים', מעריב, 20 ביוני 1966.
[3] אחיינו של גבריאל - בני טוגנדרייך

חקר וכתב - צביקה תדמור
חסר רכיב