חסר רכיב

חיים ארונשטאם (1918 – 2002)

חיים ארונשטאם נולד ב- 1918 בריגה, לטביה, שקיבלה עצמאותה בתום מלחמת העולם הראשונה. הוריו שרה ואייזק, הקימו משפחה בת תשעה ילדים. חיים היה בן הזקונים. בבית הוריו לא דיברו על ציונות ולא קיימו את מצוות הדת. בגיל 12, בטרם סיים את לימודיו בבית הספר, חיים החל את לימודיו בסטודיו של הצייר היהודי הנודע ברנרד דננהירש ובסטודיו לאמנות של קבוצת ציירים יהודיים בריגה. חיים התחתן עם חברתו, ז'ינה לבית דימנשטיין כשהוא רק בן 19. שנה אח"כ נסעו למוסקבה ללמוד משחק בתיאטרון היהודי הממלכתי שפעל שם משנת 1920. בראש התיאטרון עמד שלמה מיכאלס, שבהנחייתו הוקם ביה"ס למשחק. כל המחזות הוצגו ביידיש.

כעבור שנה כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הם החליטו לחזור לריגה, להיות ליד בני המשפחה והחברים. ב-1940 השתלט הצבא האדום על העיר, וחיים התגייס לצבא. הוא נלחם בשורות הצבא האדום נגד הגרמנים עד סיומה של מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה ז'ינה עזבה את ריגה ובנדודיה הגיעה לסמרקנד שבאוזבקיסטן.

הגרמנים כבשו את ריגה מידי הרוסים ב-1941 וכל בני משפחתו של חיים, פרט לאחיו הבכור, נרצחו בידי הנאצים בטבח שבוצע ביער רומבולה סמוך לריגה. 30 אלף מיהודי העיר נרצחו, בעיקר באמצעות מכונות ירייה. להשמדה סייעו בהתלהבות התושבים הלטבים. ריגה נשארה בשליטה גרמנית עד לשחרורה על ידי הצבא האדום ב- 1944.

אחרי המלחמה חיים וז'ינה הגיעו למוסקבה והמשיכו שם בלימודיהם בתיאטרון היהודי הממלכתי והשתתפו בהצגות שעלו על בימתו. כאשר נרצח שלמה מיכאלס בהוראת יוסף סטלין בינואר 1948, חיים וז'ינה עזבו את מוסקבה ושבו לריגה. בריגה, חיים עבד כמעצב - צייר של בענף הטקסטיל ובמקביל המשיך לצייר ואף הציג את עבודותיו במספר תערוכות קבוצתיות.

חיים היה פעיל עלייה, ובין השנים 1969 – 1972 הייתה משפחתו (כולל בתו וחתנו) מסורבת עלייה ולא הורשתה להגר מרוסיה לישראל. ז'נה הבת זוכרת כי בימי בגרותה התנהלו שיחות בביתם אודות ארץ ישראל בציפייה להגיע אליה באחד הימים. רק באוגוסט 1972 נפתחה בפניהם הדרך לעלייה. עלייתו ארצה הייתה לדבריו כניסה "לארץ העתיקה-החדשה". בבואם לארץ, חיים נשלח לאולפן בטבריה ללמוד עברית. חתנו, קיבל משרת רופא בבית חולים קפלן ברחובות. חיים וז'ינה ביקשו לגור ליד בתם וחתנם וקיבלו דירה ברחובות. עד מהרה חיים התחבב על אנשים שזה עתה הכירוהו. היו לבני הזוג חברים רבים. חיים היה אמן ההתבוננות הפנימית ואיש חברה כאחד. חבריו העידו כי פגישות אתו לוו בניתוחים דקים והגדרות מדויקות על החיים ועל האמנות.

בתחילת דרכו בישראל התפרנס חיים בעבודתו כגרפיקאי באחד העיתונים שיצאו לאור בתל אביב, בשפה הרוסית. הוא המשיך לצייר והציג תערוכות בבתים פרטיים ומכר מציוריו. ציוריו שהיו בעיקר פורטרטים ונופים שצוירו בצבעי שמן, טמפרה ואקוורל.

חיים מצא את פורקנו האמנותי בציור דיוקנאות. הוא חיפש את המבע האופייני האישי, ולפי עדותו הוא: "את הדמויות של האנשים הנתונים במאבק רציני וטראגי". כמי שגדל במשפחה עממית ומלוכדת הוא ספג לתוכו את ההווי היהודי הלבבי, את ההזדהות עם גורל העם היהודי בתפוצות. הוא היה מודע כי טרם עלייתו לארץ עבודותיו לא היו בנושאים "שמחים ועליזים" וכי הדיוקנאות שצייר לא היו בעלי "פנים צוחקות". כדבריו, הצבעים היו חמורים וכבדים.

בישראל התמזג עם הארץ שטופת האור והתקווה, וניתן לראות כיצד השתלטו מוטיבים אופטימיים בעבודותיו. האור כבש גם את העיניים וגם את הנופים שצייר. חיים היה אמן פורה גם בגיל מבוגר. מחלה קשה הפסיקה את שירת חייו.

חיים נפטר ב-2002 ונקבר ברחובות. ז'ינה נפטרה ב-2007 וקבורה לידו. השאיר אחריו בת, ז'נה סגל ושלושה נכדים.

חקר וכתב - צביקה תדמור
חסר רכיב