ציונה תג'ר (1900- 1988)
ציונה תג'ר נולדה בשנת 1900 בעיר יפו. בת בכורה למשפחת שמואל וסולטאנה טג'ר (טאג'יר). בילדותה למדה בבית הספר לבנות בנווה צדק, בסמינר למורים ע"ש לוינסקי ובבית הספר אליאנס.
מורה האמנות הראשון של ציונה תג'ר היה אברהם אייזנשטיין- אלדמע, מראשוני הבוהמה הארץ ישראלית. את לימודי הציור המשיכה בסטודיו של יעקב פרמן, בגימנסיה הרצליה בתל אביב.
בשנת 1921, החלה ציונה ללמוד בבית ספר לאמנות בצלאל בירושלים. ציונה נמנתה עם התלמידים שהתנגדו לשמרנותם של בוריס שץ ואבל פן. לראשונה הציגה ציונה את יצירותיה "בתערוכה האמנותית הראשונה" של פרמן בגימנסיה הרצליה בתל אביב הקטנה.
ציונה תג'ר - 1921
בשנת 1924, בעקבות מאמץ משפחתי משותף נסעה ציונה ללמוד ציור בפריז. כאן נחשפה לראשונה לעולם האמנות הצרפתי והאירופאי ולאסכולות המודרניות. ציונה החלה ללמוד באקדמיה לציור של אנדרה לוט אשר השתייך לקבוצת הקוביסטים - "חתך הזהב".
לאחר שנתיים חזרה לארץ והצטרפה לקבוצת האמנים המודרנים, לאסכולת ארץ ישראל - פלדי, רובין, זריצקי, לובין, שמי, גוטמן, גליקסברג, וליטוינובסקי, הלא הם קבוצת המתמרדים הראשונה ב"אסכולת בצלאל". בתערוכות שהציגו זכו אז לפרסום רב- בתיאטרון האהל, במגדל דוד בירושלים ועוד.
קבוצה זו, נהגה להיפגש תדיר במעונם של בת שבע ויצחק כץ (בת שבע ילידת רחובות, בתם של יהודית ואפרים חרל"פ) שהיה בית וועד לציירי ופסלי הארץ ומפגש בוהמה בו נועדו עיתונאים ומשוררים, ציירים ופסלים. כאן פגשה ציונה את מישל (מרדכי) אחיו של יצחק כץ, ובתחילת 1934 בני הזוג נישאו. בסופה של אותה שנה, נולד לשניים בנם היחיד אברהם. לימים חבר כנסת ישראל ושר החקלאות אברהם כץ-עוז, ממקימי קיבוץ נחל- עוז. לפני שנים אחדות החל אברהם לצייר, מקיים תערוכות, והינו צייר בזכות עצמו.
הקשר לרחובות- מישל בעלה של ציונה, שהיה קשור לבת שבע, אשת אחיו, ולהוריה, נהג לבקר אצלם ברחובות וציונה הצטרפה אליו לביקוריו. ברחובות היא פגשה באמנון, בן משפחת חרל"פ, אותו הכירה בעת ששהה ארבע שנים, בביתם של יצחק כץ ובת שבע אחותו, בתקופת לימודיו בגימנסיה הרצליה בתל אביב. הקשר בין ציונה לבין אמנון ומשפחתו נשמר לאורך השנים.
בשנת 1942 התנדבה ציונה תג'ר לצבא הבריטי- מלחמת העולם השנייה היתה בעיצומה, וסכנה ריחפה על הישוב היהודי בארץ ישראל. יחד עם מאלפיים בנות היישוב (ועם ארבעת אחיה שהתנדבו גם הם) גויסה ציונה לאחת מפלוגות ה-ATS. תחילה מילאו הבנות תפקידי משרד שונים, באלכסנדריה שבמצרים ובהמשך הוכשרו כנהגות אמבולנסים ותובלה.
בשנת 1944 השתחררה ציונה מהצבא, חזרה לתל אביב וערכה תערוכת ציורים מקיפה באולם הכניסה של תיאטרון "הבימה" בתל אביב. בתערוכה הציגה את ציוריה מהווי החיילות בצבא הבריטי.
בשנת 1948 ייצגה ציונה תג'ר את ישראל בביינאלה בוונציה, איטליה ובשנת 1950 חזרה לצייר בפריז.
בשנת 1952 הקימה יחד עם קבוצת ציירים חשובה את קריית הציירים בצפת והתיישבה בה בנוסף למגוריה בתל אביב, זאת בנוסף לפעילות ענפה באגודת הציירים והפסלים יחד עם הציירים- זריצקי, שמידט, קסטל, גליקסברג, סיגרד.
ציונה תג'ר ערכה למעלה מארבעים תערוכות יחיד, לקחה חלק בתערוכות משותפות רבות והוציאה לאור שני אלבומי ציורים בהוצאת מסדה. לאחר פטירתה, בשנת 1988, וביוזמת בנה, אברהם כץ-עוז, נערכו שתי תערוכות רטרוספקטיביות מקיפות: האחת במוזיאון הפתוח- תפן בגליל המערבי בשנת 1990, והשנייה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 2003. בשנת 1992 נערכה תערוכה מקיפה של ציורי הזכוכית של תג'ר במוזיאון הכט בחיפה.
כפי שכתבה עליה האוצרת כרמלה רובין: "...ציונה תגר הותירה אחריה ציורים, שהמובחרים שבהם נחשבים לחלק מציור הישראלי הקנוני. היא היתה ממניחי היסוד לאגודת הציירים והפסלים, משתתפת קבועה בתערוכות הכלליות של אמני הארץ, כלת פרס דיזינגוף (1937) נציגת ישראל בבייאנלה בוונציה (1948) ומראשוני קריית האמנית בצפת. אין ספק כי שמור לה מקום של כבוד בכותל המזרח של האומנות הישראלית, אבל גם בתוך הקבוצה הנבחרת של ראשוני האמנות הארצישראלית היא מתייחדת בשני דברים: בהיותה אישה ובהיותה ילידת הארץ".
אתר ציונה תג'ר, כתבו דוד תג'ר וכרמלה רובין
המידע על נסיבות בואה של ציונה למושבה ניתן ע"י - ציפה גוב, הבת של יצחק כ"ץ, יעלי חרל"פ הבת של אמנון חרל"פ, ואברהם כץ- עוז, בנה של ציונה תג'ר.
