חסר רכיב

אל מחוזות הגעגוע / יונה דורון

לרחובות הגעתי בגלי העלייה ההמוניים של ראשית שנות החמישים. הייתה זו מושבה מוקפת בחגורה ירוקה של פרדסים ומתהדרת במכון מחקר מדעי שהיה עדיין בחיתוליו. גם לאחר שהוכרזה כעיר ואם בישראל המשיכו ותיקיה לומר "אני הולך למושבה" כאשר התכוונו להליכה למרכז העיר.

את השנה הראשונה עשיתי במלון משפחתי קטן* אשר נשא את שמו של חוזה המדינה – מלון הרצליה. היינו חמש נפשות בחדר אחד, ופרימוס, כיור וארון כלים קטנטן שימשו אותנו כמטבח מלא.

כילדה בת ארבע שעזבה בית גדול ומאובזר שבו היה לכל חדר ייעוד משלו, דווקא שמחתי להיות צמודה להוריי ולסבי וסבתי, והקשיים שאתם הם התמודדו בכלל לא חדרו לתודעתי.

הגנון הראשון שלי** היה ממש מעבר לכביש. הגננת זהבה קיבלה אותי במאור פנים על אף שהעמדתי את סבלנותה במבחן: במשך חודש ימים נצמדתי לסינרה מבוקר ועד צהרים מבלי להוציא מפי ולו מילה אחת.

כאשר סוף-סוף פתחתי את פי, ודיברתי עברית – התחוללה סערה זוטא בגן! האירוע המשמח דווח לאמי כשבאה לקחת אותי הביתה. השמועה על כך התפשטה בשכונה הקטנה, ואני הפכתי לגיבורת היום. כתוצאה מכך הרפיתי מסינרה של הגננת והתחלתי להשתלב בחברת הילדים.

בתום השנה שכרנו בית קטן באותה שכונה עצמה, כך שגם גן החובה וגם בית הספר היו במרחק של פחות מחמש דקות הליכה מביתנו.

בתי הספר לא נקראו אז על שמות אישים. בית הספר שלי נקרא "בית ספר עממי" ומקבילו נקרא "בית חינוך" (כן, כן, הערכים השתקפו אז גם בשמות המוסדות!). בכיתות א'-ב' למדתי ב"סניף", ורק בכיתה ג' עברתי ללמוד במבנה המרכזי של בית הספר, עובדה שגרמה לי להרגיש גדולה וחשובה.

אחד השירים הראשונים שלמדתי בבית הספר היה:
רחובות, את ביהודה,
מה אוהב אותך.
כל לבי, כל נפשי,
נתונים הם לך!
כל הלילה אישן דום
ועל רחובות אחלום.
רחובות, את ביהודה.

שרתי אותו בהתלהבות ובדבקות בטקסים ובחגיגות בבית הספר ובתנועת הנוער. תמימים היינו והאמנו בכל מילה.

במרכז השכונה, בראש הגבעה, ניצב בית הכנסת הגדול "אהל שרה". בחצרו פרחו אהבות הילדות הראשונות. אהבנו לשחק ולזרוק "בולקעלעך" אחד על השני,וגם להחליק על מעקה המדרגות, החלקה אשר נסתיימה לעתים בנפילה כואבת ובבכי קורע לב.
כאשר הייתה נערכת חתונה בבית הכנסת, היו מציבים שולחנות ארוכים על המרפסת ועליהם הכיבוד. אנחנו נהגנו "להתפלח" ולקחת במשיכה כריכים קטנים ומעוצבים, אותם בלענו ברעבתנות מאחורי עצי האקליפטוס הגבוהים. מסעי ההלוויות נהגו לעצור ברחבה שלפני בית הכנסת בדרכם לבית הקברות להשמעת ההספדים. עבורנו, הילדים, זו הייתה הצגה עצובה, אך מרתקת, שהשתדלנו לא להחמיץ.

מול בית הכנסת ניצבה המכולת השכונתית אשר סיפקה את צורכיהם הצנועים של תושבי השכונה. מראהו של בעל המכולת עם זנב העיפרון התחוב מאחורי אוזנו, והמסטיק הקטנטן או סוכריית המקל האדומה בדמות תרנגול שהיה מעניק לי בחיבה לפעמים, נשארו חרותים היטב בזיכרוני***.

בין המכולת לבין בית הכנסת הייתה פיסת דשא תחומה באבני שפה, שקראנו לה "העיגול". זה היה מקום המפגש לילדי השכונה. לכאן הגענו אחרי ארוחת הצהרים והכנת שיעורי הבית. כאן התארגנו למשחקי תופסת, מחבואים, עמוֹדוּ, טלפון שבור והמשחק הדרמתי והמרגש מכולם: "אמת או חובה". סודות של אהבות ואכזבות, שברוני הלב של הילדות, רצונות, מאוויים וחלומות – כל אלו נחשפו במשחק המיתולוגי הזה. מנהל המשחק האוחז בידו את הבקבוק היה לרגעים כל יכול. אנו, היושבים סביבו במעגל, היינו ממלאים אחר מצוותיו בלי טענות ומענות.

אפילו חג מיוחד משלה היה לרחובות, "חג ההדר" שמו. היה זה יום קבוע באמצע החורף, בעונת קטיף ההדרים, בו היו כל הסוחרים ברחוב הראשי, רחוב הרצל, סוגרים את חנויותיהם. גם שאר התושבים היו שובתים ממלאכתם לשעות אחדות, ומתרכזים יחד עם תלמידי בתי הספר משני צדדיו של הרחוב על מנת לצפות במצעד ההדר.

המצעד היה מורכב ממשאיות ועגלות מקושטות שנשאו תיבות של פרי הדר ומוצגים רבים של תוצרת פרי ההדר – מיצים, ריבות, ממתקים, תרופות ועוד. להקות מחול של מבוגרים ובני נוער לבושים בצבעי כתום-ירוק רקדו לאורך מסלול המצעד לצלילי אקורדיון. קבוצות ילדים צעדו ושרו שירים בשבחי הפרי הנפלא.

בפן התרבותי של החג נערכו גם חידונים ותחרויות כתיבה בנושא. באחת התחרויות זכיתי בפרס ראשון על חיבור שכתבתי ושמו "דרכו של תפוז". חלוקת הפרסים נערכה בטקס חגיגי בעירייה, ואני, תלמידת כיתה ה' הנרגשת, באתי בליווי הוריי וקיבלתי מידי ראש העיר את התעודה ואת ספר שירי הילדים של נתן אלתרמן. האירוע הונצח בתמונת שחור-לבן שהופיעה אחר כך בעיתון המקומי ומילאה את לבם של הוריי ושל שושנה מורתי בגאווה רבה.

תנועת הנוער שלי הייתה "המכבי הצעיר" או "המכבי", כפי שקראנו לה בקיצור. המבנה הקטן שבו היינו מתכנסים פעמיים בשבוע לפעולות היה צמוד למגרש הכדורגל בו שיחקה קבוצת מכבי שעריים המיתולוגית מצד אחד ולבריכת השחייה העירונית מצד שני. בריכה קטנה זו הייתה מרכז הפעילות בימי החופש הגדול עד אשר קרה בה אסון, ונערה צעירה טבעה בה למוות. האירוע הזה היה עבורי טראומה לא קטנה מאחר שהייתי במקום בעת התרחשותו. מראה הנערה החיוורת וחסרת החיים שהמציל מנסה להנשים רדף אותי בחלומות רבים. בעקבות האסון נסגרה הבריכה, ולא שבה עוד לפעול.

עם גידולה והתפתחותה של עירי התרחב גם מכון ויצמן למדע, ושמו יצא לתהילה בעולם כולו. נוסף על המבנים החשובים שנבנו בו עבור החוקרים והמעבדות, ניטעו בו גם גנים ודשאים רחבי ידיים, וכנערה ביליתי בהם שעות רבות.

בתקופת החופש הגדול היו נערכים במקום, אחת לשבוע, "ערבי קיץ". היו אלה מופעי זמר ומחול שהתקיימו ברחבה הגדולה והמרוצפת הסמוכה לקברו של חיים ויצמן, הנשיא הראשון. כאן היו נפגשים הצעירים, מחליפים חוויות על החופשה, מציגים את בני הזוג החדשים או הישנים ומתעדכנים ברכילויות החדשות. על ספסלי העץ החבויים בינות העצים הגדולים נחתמו נשיקות ראשונות, הוצעו חברויות, ונלחשו שבועות אהבה.
עוד מקום טוב למפגשים מסוג זה הייתה הרחבה שלפני קולנוע "חן" הישן, שהתהדר בגג נפתח, ובקיץ הוקרנו בו סרטים תחת כיפת השמים. כל מי שרצה לראות ולהיראות היה מתייצב ברחבה זו במוצאי שבת לקראת ההצגה השנייה. ההתרגשות שנלוותה לפעמים למפגשים הללו האפילה על העניין בסרט החדש שבו באנו לצפות.

במהלך השנים החליפו המקומות האלה פנים, שמות ובעלים. במקום "העיגול" ניצב רמזור, ובמקום הגנון – בית קומות. הקולנוע הישן חודש, שופץ והפך למתחם שבו ארבעה אולמות הקרנה קטנים. רחוב הרצל ירד מגדולתו לטובת הקניון המודרני, ובית הספר העממי נקרא עכשיו על שמו של הסופר משה סמילנסקי. הפרדסים פינו את מקומם לשכונות חדשות, מכון ויצמן גדל והתרחב, והוא עדיין טובל בגנים ודשאים נפלאים. הטיול בו מעורר געגוע אל מחוזות הילדות.


*    מלון הרצליה - מול בית הכנסת הגדול (בית אחד אחרי פינת מנוחה ונחלה ורחוב השומרים). ניהלה אותו משפחת פרידמן אשר עזבה אחר   
     כך לחיפה.
**  הגנון של זהבה רז היה מול בית הכנסת
*** בעל המכולת היה סנדר מליק ז"ל

חסר רכיב