חסר רכיב

מחיי נעלי (ד"ר יונס וולטר - זאב)

ד"ר יונס נולד ב - 1901 מגרמניה, עלה ארצה ב- 1933, לאחר סיום לימודיו והתמחות ברפואת ילדים. הוא חי ועבד ברחובות (לפרטים מלאים וציורים נוספים - כאן)

את הסיפור "מִחַיֵי נַעַלָי" כתב ד"ר וולטר יונס בשביל שני ילדיו – תמר ודן

מִחַיֵי נַעַלָי / ד"ר וולטר יונס
סיפור בשביל תמר ודן יונס - מאבא - כ"ד בשבט תש"ד

מחיי נעלי - וולטר יונס

התרגשות גדולה היתה בין הנעלים כשה"אנגליות" וה"הודיות" חזרו מנסיעתן הגדולה, מהחופש שהן בלו בארץ ישראל. אף אחת מהנעלים לא היתה מוכנה לשובו של בעלן. והיתה לו, לבעל, קבלת פנים לא יפה מצד נעליו: הן כולן עמדו מכוסות אבק - וכולן הצטערו על כך והתביישו. בפרט ה"גנדרניות". הן עמדו מתוחות יפה באִמום, אבל גם הן מלאות אבק, וזה עשה רושם קשה מאוד, כי הגאוותנות של הגנדרניות לא הרשתה כתם או אבק על פניהן - ותמיד גאות היו על הזהר שהן הבריקו. אבל בכל זאת התפתחה שיחה סוערת: כל אחת רצתה לשמוע מהחוזרות חדשות והרפתקאות כי כל כך הרבה זמן עמדו הן בטלות בזמן החופש, וכבר לא היה להם חומר לספר. לכן ממש התנפלו על השבות בשאלות.

ההתרגשות החזקה אבל כולן הרגישו כשה"טשופליס", אלה הן הסנדלים ההודיים, התחילו לספר על גורל ה"סועד" הארץ - ישראליות. הטשופליס היו נוכחים במעשה השֹד: היה זה באמצע הליל ברכבת; הבעל ישן, נפתחת הדלת בשקט, בשקט, יד שעירה של בן אדם נכנסת על פני הרצפה וגונבת את הזוג הסועד הא"י. דרך נס ניצלו הטשופליס מהגזלן - כי הן בשעה זו עמדו תחת הספסל ורחוקים מהדלת. כולן התרגשו מאד בשמֹע את הסיפור על חטיפת הסועד. הן היו אהובות על כולן. ולא רק על חברת הנעלים, כי הן היו צנועות מהאחרות, לא היה להן רצון להתחרות ביופי או בברק. הן לא היו חלקות! ולכן הן גם היו אוהבות לבעל ולמשרת: לבעל, כי עורן היה רך, ורגליו לא התעייפו בהן. ולמשרת: כי פשוט היה הטיפול בהן: מברשת, בְּרִש, בְּרָש, - וכבר היו נקיות. אין צורך בצחצוח, במשיחה, ועוד...

כולן הביעו את צערן על אבדן הסועד - ולפני עיני כולן עמד עתידן של המסכנות האלה - ואין דבר גרוע יותר שייקרה לנעל מאשר לשרת לרגל זר !

הן הצטערו אמנם על מזלן הרע של הסועד. אבל באותו זמן קמה בלב כל אחת התקוה להבחר מהבעל כנעל החביבה ביותר במקום הסועד. ועוד הן מדברות כשהמגפים רואות את הבעל המתקרב, והן פוקדות בקול רם של קצין: "שקט"! ומיד נפסקה השיחה, וכולן עמדו דום. והלב של כל אחת התחיל לדפוק לקראת בואו ולקראת החלטתו, למי יתן את חִנו לעתיד. והנה בא הבעל, התכופף עליהן והתחיל להתבונן בהן - וכולן עצרו את הנשימה - וכל אחת חשבה: "עכשיו, עכשיו! - שיבחר בי!" והבעל הושיט את ידו ונגע קל מאד בראש כל אחת - וכל נעל רעדה קצת וחשבה: "הוא מלטף אותי".

ולכל נעל נשאר כתם בלחי, במקום איפה האצבע נגעה, כמו הגומה הקטנה בלחיים של בן-אדם מחייך. אך הבעל רק הביט באצבעו המלוכלכת באבק, וקרא למשרתו, "יצחק- ראה כמה הן מלוכלכות, הסתכל איזה עקבות האצבע שלי השאירה!" לקח המשרת את כל הנעלים החוצה על מנת לנקותן. כל הנעלים שמחו, כי כל אחת קיוותה שהיא תהיה היפה והמבריקה ביותר אחרי הצחצוח!

בינתיים נעל הבעל את ה"כורדיות". הן לא שויכו למשפחת הנעלים מסיבות שונות, קודם כל הן נעלי בית - ולכן בּזו אותן הנעלים. שנית הן היו מבד רקמה, ולא מעור. נוסף לזה נדמה היה שגם הבעל לא התיחס אליהן בכבוד. הוא לא דאג להכניס את רגליו לתוכן כראוי ודרך עם העקבים על החלק האחורי עד כדי כך שלא היה להן כבר צורה. ועוד: הן אף פעם לא נמצאו בחברת הנעלים אלה עמדו עזובות מתחת המיטה. וכך יצא שהן לא השתתפו בשיחות הנעלים. אבל צריך לאמר שאם אפילו היו משתתפות - אף נעל לא היתה יכולה להבין את שפתן כי הן באו מכורדיסטן - ואיזה נעל תשמע כורדית? היה זה חבל מאד - כי הן היו יכולות לספר מעשיות די מענינות מארץ מולדתן.

אחרי חצי שעה נכנס יצחק עם הנעלים והעמידן כרגיל בשורה אל הקיר, ושם הן עמדו כחיילים במִפְקָד. והיות והבעל היה רופא צבאי, אפשר להגיד שהן היו גם הן חיילים. הנה עומדות הן נקיות ומצוחצחות בשורה, ואני חושב שכדאי שתעשו הכרה אתן: בראש השורה המגפים. גבוהות מכולן. פנים רציניים, אצילות, שחצניות, חושבות שפרשים הן. וכך הן נראות כמעט. אבל הן רק מגומי - אין להן זהר, אלא רק כשהן עובדות בשרותן, בגשם - אז הן נוצצות! כן, אפשר להגיד: יפות הן המגפים השחורות, הענקיות!

שני בתור: הזוג האנגלי, שחזר רק עכשיו מנסיעתו. אחרי מעשה הגניבה היו הן בשרות הבעל ובטוחות הן שגם להבא הן תמלאנה את מקום הסועד. הנעלים הגבוהות, חזקות, צבע חום, מתוחות הן על אִמום, מבריקות לא רע. הזוג השלישי, ה"גנדרניות". נעלים חציות, בצבע חום כהה, מבריקות כראי, יהירות, מתוחות חזק מאד על אִמום עד כדי כך שאין להן אופי בפנים מחוסר קמטים - אפשר להגיד שהן יפות ואלגנטיות. אבל אופין לא טוב. אינן אוהבות את בעלן. אוהבות הן רק את עצמן. הן רק דואגות לשמר על היופי שלהן. השכנים בתור ה"דגים". אתם בודאי תשאלו: מה עושים דגים פתאום במפקד הנעלים?". אגיד לכם: גם הדגים האלה הן נעלים. הן נולדו באיטליה ונכבשו כשהצבא האטלקי נסוג בלוב ונפלו בשבי האנגלים. וביום אחד מצאו הנעלים האנגליות, שאוהבות להתלוצץ ושלא שכחו שהאיטלקים אויבינו, שיש דמיון עם ראש של שִבּוטָה, עם השפה התחתונה הבולטת, עם המבט הטפשי - ומאד נתקבל שם הלעג "דג" בשביל האיטלקיות. הדגים גם הם חומים, בהירים יותר, רק הראש חום כהה. כבדים הם, סוליות כפולות ומסמרים רבים תחתן. אין להם הרבה שכל. כשהם קבלו את השם "דג" היה זה בלתי נעים והם רצו להתנקם - אבל עד היום הזה הם לא המציאו שם לעג לאנגליות. והאנגליות קוראות את עצמן "טומי" והשם הזה נתקבל מכולן. אחרונים בשורה ה"טשופליס", הזוג ההודי. הם סנדלים, אבל חיים עם הנעלים. הם המצחיקים בין הנעלים. הם מרשים לבוהן של הרגלים להציץ החוצה דרך הפה הפתוח שלהם והעור הכחול שלהם מצטלב כמו תרבוש של הודי. זאת היא המשפחה הקטנה של הנעלים. ולמרות שהיא קטנה - אין השלום שולט בה. תמיד סכסוכים וקנאה! ועכשיו, כשהן עומדות מצוחצחות בשורה נוצצת הקנאה על פני כל אחת.

דוגמה לעמוד בכתב ידו של ד"ר יונס:
יונס - כתב יד

מחכות הן לפסק הדין של הבעל, וכל אחת מנסה להיות היפה ביותר ולמשוך את עינו אליה. הגנדרניות הבריקו והורידו את עיניהן כמו ילדה אשר מתבישת ומתאדמת. הטומיס חייכו חיוך צנוע וניסו להסתיר את כתם השומן, שאי אפשר להוריד. הם קבלו אותו בנסיעה באוטו משא במדבר. הדגים עמדו בלי כל תקוה ולא עלה בידיהן שלא כולם יראו את כעסם. המגפים הפנו את עיניהן דרך החלון לשמים והתפללו שיהיה גשם. הטשופליס פתחו רחב את הפה וקראו: "אותנו - אותנו"! - רעת-עין, קנאה, אנוכיות בלב ובפנים של כל נעל.

שוב נעמד הבעל לפני הנעלים. אולם הפעם הוא בחר הרבה, הוא לקח מיד את הטשופליס ונעל אותן. שמחו הטשופליס והתעצבו הנעלים - וכולן חשבו : זה הסוף!

אבל זה לא היה הסוף עוד!

בימים ההם קרו הרבה דברים, קמו הרבה תקוות, והיו עוד יותר אכזבות - למחרת היום הלך הבעל לעבודה ונעל את הדגים. הוא חזר בצהרים, חלץ אותן מהר וזרק אותן לפינה. ושם הן עמדו: מלוכלכות, רטובות מבחוץ ומבפנים ותחת המסמרים ראית שיכבה עבה של בוץ!

התרחץ הבעל ונעל את ה- כורדיות.

"עכשיו תורנו" צהלו המגפים. וכל יתר הנעלים הורידו את ראשיהן בצער ובכו בדממה. גשם חזק דפק אל החלונות. נכנס הבעל שוב, נעל את המגפים ואמר: "אתן לא תרשנה למים לחדור"! הלכו המגפים בגשם השוטף. ושמחו והצחוק הבריק אותן - או הגשם - או שניהם. שמח הבעל, שמחו רגליו היבשות בגשם.

הלכו המגפים, והגשם התגבר. וצחקו לו המגפים!. הרוח התחזקה עכשיו והגשם דפק נגד הבעל. ונהפכה הרוח לסערה - והגשם הצליף את מעיל הבעל וטיפות של גשם, וזרמים של גשם הרטיבו את המכנסים ומלמעלה ירדו המים לתוך המגפים. הלכו המגפים שמחות וגאות ושרו "אין אנו מעבירים מים"! ובאמת צדקו הן. לא חדרה טיפת מים מבחוץ. אבל גם המים שנכנסו מלמעלה לא יכלו לצאת ורגלי הבעל עמדו כמו בבריכת מים - רק שהיו יותר קרות. בעל המגפים לא היה שמח לגמרי - ובשובו הביתה זרק הוא את המגפים לפינה ואמר בכעס: "אפילו בגשם אינכן מצליחות" ושוב הוא נעל את הכורדיות.

בערב לבש הבעל את החליפה היפה עם הכפתורים הנוצצים ונעל את ה"גנדרניות". כשהוא גמר לקשור את שרוכים, צעד הוא מרגל לרגל. רגליו היו עוד קרות מהטיול במגפים והגנדרניות היו צרות במקצת ולחצו, בפרט באצבעות הקטנות. הגנדרניות היו רעות - לב, כמו שאמרתי לכם כבר. הן אהבו רק את עצמן והשתדלו לשמר על צורתן היפה ולא התחשבו עם אחרים. הן מצאו חן בעיני בעלן בהתחלה, והוא היה מוכן לאהוב אותן. אבל הן לא אהבו אותו ולחצו והכאיבו לו מאד. וסוף הדבר היה שהוא לא יכול היה לסבול את הכאב. הוא שב הביתה מרוגז, ומִהר לחלוץ את הגנדרניות.

נשארו רק הטשופליס והטומיס. אך הטשופליס לא באו בחשבון כי סנדלים הם, ולא נעלים. אין להם עקבים, יותר מדי קלים הם. טובים הם, השובבים, לרוץ או לנוח בהם לשעת חופש קלה בקיץ - אבל אין הם נעלים רציניות.

ובכן: הטומיס, נעל הבעל את הטומיס. הלכו הן עם צחוק של מנצח. וזה הרגיז את יתר הנעלים מאד מאד. ולא רק שראו את הצחוק הזה על פניהן, כי אם אפשר היה לשמוע אותו! בכל צעד וצעד השמיעו הטומיס, חרקו הן, ונתנו קול של ציוץ שמח לאיד. - נכנס הבעל לאולם גדול להרצאות. הוא אחר בגלל חילוף הנעלים, והמרצה היה כבר באמצע הרצאתו. והאנשים הקשיבו קשב רב לדבריו, כי ההרצאה היתה טובה וחשובה. נכנס הבעל על קצות האצבעות משום שהוא לא רצה להפריע. ואז התחילו הטומיס לחרֹק ולציץ שכל האנשים סובבו את הראש ברוגז, והנואם הפסיק לדבר עד שהבעל מצא כיסא והתישב, והשקט חזר. תאמינו לי: הבעל לא נעשה לידיד הטומיס!!

למחרת היום היה פסק-הדין.

עמדו הנעלים בשורה. עמדו דום. שאל יצחק את הבעל: "איזה נעלים הוא רוצה?".

"את הסועד" ענה הבעל.

אמר המשרת:"אבל הן אבדו"

השיב לו הבעל: "נכון, שכחתי הרגע. אני אנסה לקנות זוג חדש, כמו שהיה לי.

זה הוא סוף הסיפור. כי עד היום הזה עוד לא עלה ביד הבעל, עוד לא עלה בידי, לקנות זוג חדש כזה. כי במקום, פה, אין מוכרים נעלים כאלה. אבל אם אפילו אקנה אותן באחד הימים, מי יודע אם הן תהיינה כמו הקודמות? אין אני בטוח. לכל נעל האופי שלו. כמו ילדים, בהם מתפתח האופי במשך השנים ומרכב מהחומר שהם מביאים איתם בלידה, ומהחנוך והטפול שהם מקבלים בשנות גידולם - כך הנעלים שלנו.

כשאתה קונה נעל חדשה, היא מביאה כבר יסודות אופיה: העור הצורה, וטיב העבודה שהסנדלר הכניס בה. - אולם רק מהרגע שאתה הולך בה מתפתח נפש הנעל, במידה שהיא אוהבת אותך אתה מוזמן לאהֹב אותה. אתה מטפל בה יפה, מותח אותה באִמום בזמן מנוחתה, משחה ומברשת שומרים על יופיה ובריאותה - ואם היא טובת עור וטובת עבודה - היא מודה לך ומלוה את צעדיך, ואין אתה מרגיש בה. והיא תאריך שנים, ולבך קשה אם אתה נאלץ להפרד ממנה סוף סוף.
חסר רכיב