חסר רכיב

בנייה בתחבולות ובקשיש

הבתים הראשונים נבנו בתחילה כרפתות, על-פי הרשיונות שהשיג יהושע חנקין. על פי החוק התורכי אסור לשוטר להרוס בניין שהוקם גגו, אלא על פי משפט. וכך, לאחר שהשוטרים התורכים, שהשגיחו על הבנייה, עזבו את המקום, היו התושבים פורצים חלונות ברפת והרפת הפכה לבית.

בהמשך החמירו התורכים את התנאים, על תושבי המושבה נאסרה הבנייה ומצוקת הדיור הלכה והחמירה. המנהג התורכי שאין הורסים בית שגגו הוקם, בנוסף לנוהג שאין מכים אשה, סייעו למתיישבים להילחם בגזירות הבנייה. חלקי הבניין הוכנו מראש והקמתו של שלד הבניין התבצעה בלילה ולא הופסקה, עד שהונחו הרעפים על הגג. וכשהגיעו חיילים תורכים למושבה באמצע הבנייה, בטרם הוקם הגג, היו נשות המושבה מקיפות את הבניין ולא מניחות לחיילים לגשת אליו.

לא תמיד הספיקו תחבולותיהם של התושבים לבניית בתים. במקרים אלו נאלצו התושבים לשחד את השלטונות התורכיים ואת החיילים השומרים ולתת "בקשיש". הוצאות ה"בקשיש" רוששו את האיכרים ואת קופת המושבה. בשנת 1892 הצליח הברון רוטשילד, בעזרת קשריו, להשיג רשיונות לבניית שבעה בתים. לאות תודה קראו את רחוב בנימין על שמו.

עדויות וקטעי ספרות:
הנשים מגינות על הבנייה:
"בניין כי עמד באמצע בניינו וגג עוד אין לו, והקול יצא במושבה כי "חיילים" באים להרסו, משום שלא באולידי הסכם עם השלטונות על ה"בקשיש", והזעיקה ביילה את הנשים ותהיינה לוקטות אבנים ושמות בסינריהן - והן יוצאות חוצץ וביילה דורכת עוז בראשן, והן מתייצבות מסביב לבניין ואינן מניחות ל"חיילים" לגשת אל הבונים ולהפריעם מעבודתם. ובינתיים מתקבצים בני המושבה, לרבות תלמידי בית-הספר, כולם עומדים מפנים ל"מעגל" הנשים ומגישים לבנאים רעפים לסיים את כיסוי הגג. ואם העז "חייל" לפרוץ לו דרך בשורת הנשים, והמטירו אלה עליו מטר של אבנים, והוכרח להיסוג בבושת-פנים, לקול צחוק הניצבים, וחבריו בכלל... וביילה גם מחרפת ומגדפת בשעת מעשה את החיילים ב"לשון" שהיא בליל של מלים מעברית, מאידיש, מרוסית ומערבית ...ואשרי החיילים שלא הבינו את לשונה!..." (משפחת האדמה, מ. סמילנסקי).

מיכל הנגר ובניית הגגות:
"רוב ימות השנה היה מיכל הנגר ב"בל ייראה", אבל היו ימים שבהם נעשה "גיבור היום" ושמו נישא על כל שפתיים. במושבה היה איסור חמור על הבנייה מטעם הרשות התורכית ושבעה בתים שהתחילו בבנייתם עמדו במשך שנתיים בלתי גמורים. אבל פטור בלא כלום אי-אפשר והיו בניינים שמן ההכרח לבנותם ויהי מה - בית מרחץ "ו"מקוה" וצריף עץ לביה"ס. ואת אלה היה הכרח לבנות בחשאי ובמהירות הבזק. בימים האלה היה מיכל מגלה יוזמתו, כשרון הארגון שלו והמצאותיו. את כל חלקי הבניין, את הקירות, את החלונות והדלתות ואת קורות הגג, מכין מיכל מראש ומדייק להתאים כל חלק למשנהו. ובליל המעשה טוענים את כל החלקים הנפרדים האלה ואת הרעפים לכיסוי הגג על עגלות ומביאים אותם למקום המיועד. ושם מחכה לו כל המושבה, בזקניה ובנעריה. מיכל מסדר את עוזריו בשורה, המתייצבת ראשה האחד מול העגלות וראשה השני מגיע עד מקום הבניין; ואלה מעבירים, איש מיד איש, את העמודים, הלוחות והקירות... וכשמגיעה שעתם של הרעפים, שיא המעשה, יעמדו בשורה גם תלמידי בית-הספר. ואז יעלה מיכל בכבודו ובעצמו על הגג להניח את הרעפים, לחברם ולהדקם זה לזה ובשעת עבודתו הוא מזמר זמר. וכך היה מיכל שר, כשהוא מניח את הרעפים זה ליד זה בשורה: "אחת!" וכל הקהל עונה אחריו בזמרה: "אחת ואחת!" והוא מוסיף: "שתיים!" והקהל עונה: "שתיים ושתיים!" "שלוש"... שלוש ושלוש!", וכך עד הסוף. ויש שלכבוד תלמידי בית-הספר הוא משנה את הזמר, וכך היה שר: "אלף!" והקהל ובראשם התלמידים עונה בשירה: "קמץ אלף, א! ... בית! ... קמץ בית - ב!..." וככה עד סוף הא"ב. הזמרה של מיכל ו"המצאותיו" היו משמחות את לב הקהל ולא היו מרגישים שעבר הליל, אתא בקר, והבניין הוקם על מכונו והגג מכוסה רעפים; מעכשיו תקצר יד החיילים התורכים לנגוע בבניין". (משפחת האדמה, מ. סמילנסקי).
חסר רכיב