מושבת כרמים

מייסדי רחובות רצו לשמור על עצמאות כלכלית ולא להיתמך ע"י הברון רוטשילד. כמקור הכנסה הסתמכה רחובות, כמו מושבות אחרות, בעיקר על הגפנים. המתיישבים הראשונים קיוו למכור את תוצרת הגפנים, בתום תקופת הערלה, שהן שלוש השנים הראשונות לאחר נטיעת עצי הפרי.

"היחידים" נטעו גפנים בלבד, ואנשי "מנוחה ונחלה", שחיכו בגולה שכרמיהם יתנו פרי, נטעו גם אלפי עצי שקדים, תאנים וזיתים. העבודה נעשתה במרץ רב ורוח חגיגית מיוחדת במינה שררה מסביב.

בטרם התחילו הכרמים לתת את פריים החמיר מאוד מצבם החומרי של רוב בני המושבה. כאשר החלו הגפנים לתת פרי, התעוררה השאלה מה לעשות עם הענבים ?

"בפנינו, שלא זכינו להיות בין ילדי המגן של הברון ולא בין נכדיו, קמה השאלה: איפה ולמי נמכור את ענבינו?" (לוין אפשטיין, זיכרונותיי). יש שביקשו למכור את תוצרתם ליקב של הברון רוטשילד בראשון-לציון, אחרים, ביניהם בתיה מקוב, דרשו בתוקף לשמור על עצמאות המושבה, ויש שאמרו: נבנה לנו יקב קטן ונמכור בעצמנו את ייננו.

בשנת 1894 נסעו לוין אפשטיין וזאב גלוסקין לראשונה לפריז, כדי להשיג את הסכמתו של הברון לקבל ליקב בראשון לציון את ענבי המושבה (שיצאו מתקופת הערלה). הם קיבלו הסכמה זמנית לכך, וב- 1896 נסעו השניים שוב לפריז, כדי להגיע להסכם קבוע. הברון התנה את הסכמתו בכך שהם יקימו חברה לשיווק היינות בחו"ל, עובדה המייחדת את רחובות משאר המושבות. כך הוקמה ע"י "מנוחה ונחלה" חברת "כרמל". הבשורה שהגיעה מפריז, שהברון יקבל ליקב בראשון-לציון, גם את ענבי רחובות, לא נתקבלה בדעה אחת: היו ששמחו, והיו, במיוחד "הצעירים", שהתאבלו כי "רחובות הלכה בדרכן של כל המושבות" (רחבות,משה סמילנסקי).