עשור ששי - שמירה
הגבלות שהוטלו על נתיבי השייט, גרמו להפסקת היצוא והיבוא, בהם משלוחי פרות ההדר שהיו חלק ארי מהחקלאות במושבה, האבטלה רבתה והפגיעה בחקלאים הייתה קשה . ההכנסות מהמסים ירדו ולכן נאלצו לקצץ במספר השומרים.[1]
בתקופת הקרבות באל עלמיין הורגש מחסור חמור של נשק ותחמושת בצבא הבריטי, וכתוצאה מכך נלקחו מהנוטרים בארץ כ-5,000 רובים צבאיים והוחלפו ברובים איטלקיים, שנלקחו שלל. הרובים היו מאיכות גרועה והתחמושת הייתה ברובה מקולקלת ולא ראויה לשימוש. עם התרחקות החזית מהארץ, חל פיחות במעמד הנוטרים, חלקם פוטרו ונלקח נשק ממחסניהם. שכרם של הנוטרים היה נמוך מאוד, למרות שהסוכנות היהודית השתתפה ב- 20% מעלויות השכר שלהם. ב- 1945 עמד מספרם על 21 איש, שנתמכו ע"י המועצה ב- 5 לא"י לנוטר. כדי להקל עליהם, הם שוחררו מתשלום שכר לימוד לילדיהם וממסי קופת חולים. למרות זאת, ומשום ששכרם היה נמוך בכמחצית משכר השוטרים הרגילים, המורל היה נמוך והדבר פגע באיכות השמירה. [2]
השלטונות ערמו קשיים במתן רישיונות לשומרים ולבעלי תפקידים הנושאים נשק. הרישיונות לנשק שהיו תחילה כלליים ונרשמו על שם המועצה, שונו והפכו לאישיים, ולעתים לא אישרו כלל מתן רישיון. אחד המסורבים היה יורם גורודיסקי, שהמועצה ביקשה עבורו רישיון לנשיאת אקדח, בנימוק כי הוא בעל פרדס ומנהל פרדסים נוספים הנמצאים הרחק מהמושבה בתחום עזה, וכי לעתים הוא נושא עמו כסף לתשלום משכורות. גם בקשת המועצה לאשר נשק למתתיהו גורדון, מוכתר המושבה וחבר הועדה החקלאית, נענתה בשלילה. [3]
עם התגברות מעשי החבלה והגנבות, פנו תושבים למועצה בדרישה לטפל בכך. במכתבו למועצה מיום 31.10.43 התלונן אחד התושבים, יהושע חלמיש, שלאחרונה רבו מעשי הגניבות וכי יש לשוב לשיטת השמירה העצמית, כשפחות שומרים הצליחו לשמור על הנפש והרכוש. לדבריו, לא ניתן לסמוך על המשטרה והנוטרים הנתונים למרות חיצונית, וכי שכרם הנמוך מאלצם לחפש עבודות נוספות לפרנסתם.
רק ב- 1945 נענתה המועצה והחליטה כי בנוסף לעבודת הנוטרים ישכרו חברת שמירה. בפגישה שנערכה ב- 7.8.45 עם נציגי ארגון השומרים, סוכם כי החברה תיטול על עצמה את השמירה ברחובות כולל שכונות שעריים, מילר והיקב וכן השטחים החקלאיים. תחילה שמרו לפחות 15 שומרים רובם רגליים, בהם אחראי שמירה וגשש אחד. רוב השומרים סיירו ברגל וחלקם צויד באופניים. במשך היום סיירו כמה שומרים במושבה והאחרים שמרו משעות הערב עד הבוקר. שכר האחראי וסגנו נקבעו ל-40 לא"י לחודש, והשומרים קיבלו בין 40-35 לא"י, כמקובל במוסדות ההסתדרות הכללית. כמו כן סוכם שכשיתייצב המצב יקטן מספר השומרים. [4] החוזה עם אגודת השמירה לא חודש, ולכן עבודת השמירה הוטלה על כתפי הנוטרים, בליווי מתנדבים. כאחראי על השמירה מונה שלמה אשרוב, שהיה ממונה על השמירה בגוש ,הוגדר כ'נוטר רוכב', לצדו שירת כשומר רוכב א' קלר, שהוחלף ב-1945 ב- י' שרייברמן. את אושרוב החליף ב- 18.4.47 טיבור רונה.[5]
כל הצעירים חויבו לצאת לשמירה, אליה יצאו בזוגות: שומר לילה, שנחשב ל- 'שוטר מוסף' בשכר, ועמו שומר ללא שכר. בשכונות, סידור השמירה היה בידי הוועדים המקומיים. להיעדרויות מהשמירה התייחסו במועצה בחומרה. ב-25.2.47 ,התריע בן ציון הורוביץ ראש המועצה, בפני ועד שכונת היקב כי בלילה הקודם אחד התושבים נעדר מהשמירה, והזהיר כי אם לא יקפידו תפסיק המועצה את השמירה בשכונה.[6]במקרה אחר, מורה ששמר בלילה בשכונת מילר, נעדר למחרת מהעבודה. הוא טען שאינו יכול ללמד אחרי ליל שמירה. בבירור עם ועדת השמירה נקבע, שאין הצדקה להיעדרויות מורים אחרי ליל שמירה, משום שהיא נמשכת 3 שעות ולא לילות שלמים. [7]
מפעם לפעם הונחו מארבים בפרדסים , בעיקר ברחוב עזרא ובהמשך רחוב יעקב, אחרי בית הקברות, לכיוון המגדל הלבן. בכל מארב היו 7-6 שומרים מצוידים בתת מקלע טומי פיני ושני רובים איטלקים. [8]
ב-1947 מנה כוח הנוטרים במושבה 18 נוטרים בלבד, שצוידו בנשק דל. גם כוח השוטרים במשטרת רחובות באותה תקופה היה קטן וכלל 12 שוטרים, קורפוראל אחד ופקיד. המשטרה לא תפקדה כראוי, ופניות אליה נענו ב- "אין לנו שוטרים נגד גנבים". סוחרי המושבה התלוננו על הפריצות לחנויות ודרשו מהמועצה לתגבר את השמירה. הפורעים הערבים המשיכו להתפרע ולהתנכל לרכוש ולנפש, הם היו מזוינים היטב ונשקם, שכלל כלי נשק אוטומטים, עלה בטיבו ובכוח האש שלו על הנשק שבידי אנשי המשטרה. [9]
בינואר 1947 פרצו שודדים ערבים מזוינים לביתו של הפועל כגן, התעללו באשתו ובזזו את הבית.[10]
ב- 14.3.47 שודדים מזוינים תקפו שני שומרים ערבים בפרדסים של בולמס ויעקובסון .[11]
ב-2.3.47 , פרצו לחנותו של אהרון רובשוק ושדדו אותו . [12]
ב-2.3.47, התנהלו חילופי יריות עם גונבי פרות מרפתו של אפרים טוב. כעבור יומיים, פרצו לבית בקצה רחוב עזרא והרגו את אברהם רייספלד. [13]
ב-13.5.47 נורו יריות בפרדסים. [14]
ב-18.9.47 נאבקו נוטרים בקבוצת שודדים ערבים ועצרום. [15]
ב- 25.9.47 נתפסה קבוצת ערבים, שפרצה למחנה בילו. בתקרית נפצע פיינשטיין, שניסה למנוע מהם לשדוד. [16]
ב-19.11.47,שדדו מזוינים את יפה שפירא בעלת חנות מכולת בשכונת מילר.[17] עם ריבוי התקריות, דרשו תושבי 'מגרשי בירמן' להפסיק את עבודת הפועלים הערבים ברפתות , בטענה שהפועלים נשארים ללון במושבה ואליהם מצטרפים 'אורחים ' נוספים. כמו כן, ביקשו לנקוט באמצעים נגד המלינים ערבים. [18]עקב החמרת המצב, פנתה המועצה ב- 2.4.47 בכתב לאיכרים בדרישה להפסיק להלין ערבים. [19]
ב-30.12.47, בהתנגשות עם שודדים, נפצע יעקב שייבא, לאחר שהנשק שהיה ברשותו וברשות השומר השני שהיה עמו לא פעל כראוי. [20]
הערות ומקורות:
[1]הארץ 25.11.1939
[2]לאש ולמגן, תולדות הנוטרות,גרשון ריבלין-עורך, הוצאת מערכות 1963: ארכ' רחובות , תיק שמירה ובטחון 1950-1938
[3]שם, תיק שמירה וביטחון 1950-1938
[4] שם, המשטרה המקומית-גפירים 1945-1938
[5]שם, תיק שמירה ובטחון 1950-1938
[6] שם
[7] שם
[8] טומי פיני, תת מקלע כבד עם מחסנית עגולה, כדורים בקוטר 0.45 מ"מ: מוטקה להב, ראיון , רחובות, יולי 2012
[9]ארכיון רחובות, שמירה ובטחון 1950-1938: שוטרים עבריים 1950-1935 :דבר-3.10.1946.
[10] דבר 31.1.47
[11]שם,15.3.47
[12] שם, דבר 3.7.47
[13] שם 31.7.47
[14] שם 14.5.47
[15] שם 19.9.47
[1] שם, 24.9.47
[1] שם, 20.11.47).
[1] שם
[1] שם
[1] ארכיון רחובות, תיק שמירה ובטחון 1950-1938: חנן שייבה- ראיון
עוד על שמירה וביטחון בעשור הששי - כאן
חקר וכתב - יהודה בן בסט