חסר רכיב

פעמון המושבה

על ראש הגבעה ברחוב יעקב, ליד בית דונדיקוב קרוב לסוכת השומר, הותקן פעמון המושבה (כפי הנראה בסביבות שנת 1891). על שני עמודי ברזל הבנויים בקרקע וגג קטן מעליהם היה תלוי הפעמון. בזמן שמשכו את החבל שהיה מחובר לענבל השמיע הפעמון את צלצוליו.

שש פעמים ביום היה נשמע הצלצול "מגבעת הפעמון":
ב- 07:00 יציאה לעבודה
ב- 11:30 ארוחת צהריים
ב- 12:30 לסיום הפסקת הצהרים, חזרה לעבודה- האנשים
ב- 13:00 חזרה לעבודה- לסוסים (אולי לאחר שהאכילו אותם)
ב- 16:00 לסיום העבודה (ויש המעידים כי ב- 17:30)
ב- 20:00 צלצול לשומרים- הגיעה שעת שמירה. משעה זו נאסר על זרים לעבור במושבה.

הסופר יהואש, שחי במושבה במשך כשנה (1914-1913), כינה את הצלצול הזה בספרו "מניו-יורק עד רחובות ובחזרה" - "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".

פעמון המושבה ליד סוכת השומר בבית דונדיקוב (1926)
פעמון המושבה, 1926

בתקופה זו היווה הפעמון שעון למרבית מתושבי המושבה. במשך השנים שונה מספר הצלצולים היומיים בהתאם לצורכי המושבה.

מלבד הצלצולים הקבועים היה הפעמון מצלצל בכל אירוע טוב או רע שהיה במושבה- לאסיפה השנתית בבית-העם, לבחירת ועד חדש או לאסיפות אחרות בעניינים חשובים שונים. הסופר נחום גוטמן כותב:
"באמצע המושבה על הגבעה על יד החנות עמד פעמון על עמודים גבוהים. הוא היה קורא בצלצוליו להתחלת העבודה ולסיומה, לאסיפה, לכיבוי שריפה, לחתונה או לכל מקרה חשוב שהתרחש. חבל זה התלוי בענבלו היה מקשר אותך לכל חיי המושבה. בכל שעות היום היו עומדים שם אנשים המשיחים בחדשות היום. מאחורי גבותיהם השחוחים הייתה השמש יורדת ומאדימה, ירח חיוור עולה ואנשים תמיד עומדים שם ומדברים ומתלחשים..."

איור הפעמון של נחום גוטמן
הפעמון - נחום גוטמן

(מתוך : "החופש הגדול או תעלומת הארגזים")

המצלצל הראשון בפעמון היה ר' יצחק הבלן (לפני היות הפעמון השתמש בעלי ומכתש). משה סמילנסקי מתאר: "בעת התקפה היה מצלצל צלצול חרדה ומעיר את האיכרים לקום ולקחת נשקם בידם.... לכל צלצול נתן את טעמו המיוחד. פעם היו הצלצולים עליזים ופעם בכו ויבבו. פעם היה מקצר ופעם היה מאריך, הכול לפי המאורע". (מתוך: "משפחת האדמה" חלק ג'). אחרי ר' יצחק צלצלו בפעמון מושי קפרא, קיבריק (או הוכריך) ומ-1923 גרשון רוז'נסקי.

קרוב ל- 40 שנה צלצל הפעמון לכל אירוע חשוב וחריג. על פי הידוע צלצל הפעמון גם במאורעות 1921 ו-1929 ובמהלך מלחמת העצמאות, אך גם כאשר כבר לא השתמשו בצלצוליו הפעמון נשאר עומד על מקומו.

ביתיה מרכס שגרה לא רחוק מהפעמון, סיפרה מזיכרונות הוריה (עובד אייזנברג): "לפעמון היו כמה תפקידים . לפי צלצול הפעמון ומספריו ידעו האנשים מה קורה. למשל, כאשר הגיע הדואר היה צלצול מסוים, בבוקר לעבודה צלצול אחר. אם אירעה חס וחלילה איזו התנפלות שוב היה הפעמון מצלצל". ומוסיפה ביתיה: "על פי אחד הסיפורים ששמעתי, לילה אחד הפעמון צלצל וצלצל ולא הפסיק. גברי המושבה החליטו, כל אחד לעצמו, ללכת ולבדוק מה קורה. בזמנו הגברים לא לבשו פיג'מות אלא כותנות לילה ארוכות. כולם רצו עם הכותנות לגבעה, ומצאו שפרה יצאה מאחת הרפתות ולעסה את חבל הפעמון. כל לעיסה שלה משכה בחבל והפעמון צלצל".

לזי גורודסקי ז"ל סיפר בזיכרונותיו: "הפעמון שימש כאזעקה כאשר הייתה סכנת התנפלות או כל סכנה אחרת מצד השכנים מן הכפרים הערביים. בדרך זו הזעיקו את בני המושבה להתאסף כדי לארגן את ההגנה על המושבה או להבריח את הגנבים, המתנפלים".

בימי מלחמת השחרור הוסיף לזי וסיפר - הועבר הפעמון למקום גבוה ב "גבעת האהבה". לולה בן-ישי, בתו של הצייר אשר פלדמן, שגרה בבניין עליו הוצב הפעמון, ברחוב טלר מס' 20 מספרת: "ביתנו עמד בראש הגבעה במקום גבוה. את הפעמון הציבו בפירמידה של ברזל על הגג . תצפיתנים ישבו במשמרות לאורך שעות היום צופים לעבר השמים לגלות מטוס לא מזוהה. כאשר גילו מיד צלצלו בפעמון על מנת שישמעו זאת "מכבי-האש" שהיו ברחוב ביל"ו ( רחוב מקביל, מקום נמוך שממנו אי אפשר היה לתצפת), הללו הפעילו את כפתור הסירנה, ותושבי רחובות ידעו שצריך להיכנס ל-מקלטים".

כשנמצא בפעמון סדק הוא הורד והונח באחד ממחסני העירייה. ראש העירייה לשעבר יחזקאל הרמלך החליט להחזיר לפעמון את כבודו, והוא הוצב בכיכר לא רחוק מבית העירייה הקודם (בצומת הרחובות: סמילנסקי, גלוסקין, לוין אפשטיין, בית הפועלים) מעל אנדרטה שפיסל ועיצב האמן הרחובותי אורי צוקר.

בשנת 2000 בזמן שיפוץ הכיכר הורדו האנדרטה והפעמון. לא עבר זמן רב והתברר שהפעמון ההיסטורי נעלם ואיננו. מאמצים רבים הושקעו בחיפוש הפעמון. העירייה שכרה שירותי משרד חקירות פרטי, אך לשווא. כאשר קיבלו החלטה לשחזר ולהפוך את בית דונדיקוב למוזיאון של רחובות, החליטה האוצרת גב' רחל גיסין שלא יתכן בלי פעמון - "החשיבות של הפעמון היא להחזיר לבית ולאזור את מה שניתן להחזיר- קצת ניחוח היסטורי, קצת סיפורים. סביב הפעמון ניתן לספר סיפור שלם – היכן התאספו, הצד החברתי של המושבה, איך שמרו עליה....".

הפעמון המקורי היה אולי פעמון של כנסיה, כך על פי הסופר יהואש, או שרק עוצב באופן דומה. עפ"י עדויות וקריאת פרוטוקולים שאספה רחל גיסין קוטרו היה 80-60 ס"מ, גובהו 1.20 מ' ומשקלו כחצי טון. בארכיון רחובות נמצא מכתב המעיד כי הפעמון נקנה ביפו אצל ל' שטיין. כמו כן, נמצא דף "חשבון הפעמון" של ועד המושבה, מחודש אלול תרס"ב - המעיד שחייבים לשטיין סך 1.350.02 גרוש עבור הפעמון, 202.35 גרוש עבור 2 רעלסען (כנראה 2 העמודים), 62 גרוש להנפח ו-31 גרוש לסדר הפעמון ולהביאו מיפו. מאחר שלא נמצא הפעמון המקורי, נבחר פעמון קטן יותר, ובשנת 100 לרחובות הוא הוצב במרחק לא רב ממיקומו של הפעמון המקורי.

הפעמון המשוחזר, במקומו המקורי (ליד בית דונדיקוב)
הפעמון המשוחזר, 2005

מקורות:
רחובות תר"ן-תש"י , משה סמילנסקי.
מזיכרונותיו של לזיק גורודסקי
"החופש הגדול או תעלומת הארגזים", נחום גוטמן.
רחובות בת 90, ליקוט וכתיבה ישראלה קומפטון.
משפחת האדמה חלק ג' ,משה סמילנסקי
זמן מקומי- מקומון א' טבת תשס"ג דצמבר 2002
מזכרונות לזי גורודסקי- ראיון נילי לווין.
שיחה עם לולה בן ישי- לאה מאירי

חקרה וכתבה גב' לאה מאירי
חסר רכיב