דברים שכתב ד"ר הוגו כהן לזכר חבריו מעין חרוד
בית החולים בעין חרוד
ד"ר הוגו כהן - מתוך ספר העלייה השלישית [1]
לזכרם של חברי בעבודה בבית החולים עין חרוד הנעדרים: ד"ר ראובן המר(עומר), ד"ר שמעון גלביץ, ד"ר יהושע יוספסברג, מינה מאירוביץ, חנה שופין.
על בית החולים בעין חרוד שמעתי עוד בעיר מולדתי קניגסברג (בפרוסיה המזרחית), כי ידידי בן עירי ד"ר יעקובי, אשר עלה לארץ ישראל בשנת 1922, עבד שם כרופא-בית. כשהגעתי ב- 1923 לירושלים, הציע לי אליעזר פרלסון(פרי), חבר מרכז קופת חולים, את המשרה של רופא-בית בבית החולים עין חרוד במקום ד"ר יעקובי, שהיה צריך לעבור ל"הדסה" בירושלים. היה זה מאורע גדול בשבילי, משל כאילו נשלחתי לחזית. בטוח הייתי שאני ראוי ומוכשר לתפקיד זה בכל המובנים, שכן מילדותי חונכתי לקראת עליה לארץ ישראל, בבית אבי(שהיה ציוני ותיק, יליד קובנה) ובתנועות נוער. ידעתי עברית, שימשתי קרוב לשלוש שנים כרופא בעל הכשרה מיוחדת במחלות טרופיות, שרכשתיה במכון למחלות טרופיות בהמבורג. לא ייפלא, איפוא, שקיבלתי את הצעת פרלסון בשמחה, וכך הגעתי בתחילת 1924 לעין חרוד.
ראשית כל עשיתי היכרות עם הבוץ הדביק של העמק, ובמהרה למדתי שלא כדאי לצחצח נעלים בימות החורף, אלא די לקרצף את הבוץ מהנעלים בסכין או בכף. כן עמדתי מיד על כך שכדי לשכב לישון בצריף ה"מאוורר" מאוד בחורף לא צריך להתפשט אלא להתלבש דווקא היטב. אבל כל זה לא הפריע את התפעלותי מבית החולים ואת הרגשת האושר והגאוה, שהלכה וגברה בי לאחר שנתקבלתי ע"י ה"חבריה" כאחד מהם. יחס זה עזר לי להתגבר על הרגשת הנחיתות שקיננה בלבי, שמא עבודתי כרופא אינה חלוצית כזו של עובדי הפלחה. למשל, שראיתים בישבי בערב על המיקרוסקופ, כשהם חוזרים מהשדות מיוזעים ומאובקים על פרדותיהם.
בניגוד לפשטות והפרימיטיביות של תנאי החיים של עובדי בית החולים עמד ה"פאר" של צריף בית החולים על הסדר והנקיון המופתיים ששרו בו, המיטות המכוסות לבנים טובים, בית המרקחת היפה, חדר הרופא, מעבדה קטנה וחדר אמבט ממש! הצריף הגדול הכיל 22 מיטות והיה מחולק לשתי מחלקות, האחת לבחורים והשניה לבחורות, אבל לא אחת, בשעת הדחק, חל ערבוב תחומים ובחורים אושפזו בחלק השני, ןכן להיפך. מלבד זה היה "הצריף הירוק" המפורסם, מבנה רחב ידים בעל אולם אחד, שהיה פרק מיוחד בחיי בית החולים, לכאן היינו מעבירים את החולים לאחר שעברו את השלב החריף של מלריה ופפטצ'י [2] והיו זקוקים רק להחלמה במשך ימים מספר. אלה היו, כמובן, רעבים כזאבים, הואיל ובגלל החום הגבוה לא בא לפיהם אוכל במשך כמה ימים, ועל כן היו נוהרים כל היום שורות שורות למטבח, כדי לקבל שם לחם וריבה. למעשה חשבו את עצמם בריאים, השתעממו כל הימים, "עשו שמח", עד שהיה צורך להזכיר להם שהם נמצאים עדיין בבית החולים... גם פה, כמובן, היו המיטות תפוסות על ידי בחורים ובחורות בערבוביה, וכאשר ביקר אותנו פעם הרופא הממשלתי הערבי מבית שאן ושאל לפשר הדבר, הסברנו לו- שאלה הן אחיות, הנחות אחרי העבודה...
המטבח היה בזמן הראשון פרימיטיבי ביותר. הבחורות בישלו על כירים ערביים שהוסקו בגחלים, שסופקו יחד עם עופות על ידי אחמד מזרעין, והעשן הזיל דמעה מעיניהן כל שעות עבודתן. מאוחר יותר הורחב המטבח והתקנו כירים מברזל, שהוסקו בעצים. חדר האוכל של העובדים היה במרפסת פתוחה, ובימות הגשמים התעטפנו יפה בסודרים ומעילים לכל ארוחה.
הציוד של בית החולים היה אמנם צנוע, אבל למעשה לא חסר בו כלום לטיפול בחולים, שמחלותיהם העיקריות היו מלריה, פפטצ'י ודיזנטריה, כמה מקרי טיפוס בקיץ ושפעת בחורף, ולפעמים פציעה או שבר. נפלו בחלקנו, כמובן, גם לידות, שעם בואי התחלתי לעסוק בהן. גדולה היתה גאותנו, כשהוקם באביב 1924 הצריף למחלקת היולדות, פעמים, כשהייתי עומד בתוך חדר הלידה, שרצפתו אבן, קירותיו הכפולים צבועים צבע שמן לבן, מנורת הלוכס דולקת, ומים זורמים מהברז (בקיץ היו גם רותחים לפעמים) - שכחתי שהנני נמצא בצריף. וגדולה היתה תמיד השמחה, כשמשה סורוקה, שהיה הפקיד של קופת חולים בעמק ואת "הנהלת החשובות" של קופת חולים החזיק בפנקס קטן בכיס מכנסיו, היה בא רכוב על חמורו הלבן הידוע והיה מביא לנו כלי חדש- מגש, קערה, קופסה, או מכשיר חדש- פינצטה, מספרים, מזרק וכו'. תודגש כאן זכותו הגדולה המיוחדת והבלתי נשכחת של בחור צעיר זה - הוא היה אז בן 21 שנה - ועבודתו המבורכת והקשה למען בית החולים בעין חרוד וקופת חולים בעמק בכלל. הוא וד"ר הירשוביץ (הראל) שעליו ידובר עוד כמנהל בית החולים וכרופא של גוש נוריס מעין חרוד ועד בית אלפא, הם שאירגנו במשותף את העזרה הרפואית בעמק בזמנים שאמצעי התחבורה היו הסוס והחמור ורכבת אחת ביום, כשכביש וטלפון היו חלום עתיד, כשכסף מעולם לא היה וגם פועל מקצועי בעל רמה לא היה בנמצא. היה זה מעשה רב וראוי שיזכרו אותו, להקים ולנהל בית חולים כזה (אין ברצוני לקפח כאן זכותם של בעלי מלאכה מבין חברי עין חרוד, אשר ביצעו בבית החולים בהתאם ליכלתם ורצונם הטוב עבודות טכניות).
לפעמים נגרמו לנו קשיים גדולים בגלל העדר כביש וטלפון. אם היה צורך להעביר חולה לירושלים ומצבו הרשה זאת, הובילו אותו בלילה בעגלה ל"רכבת החלב" מצמח, ורק אחרי טלטולים מרכבת לרכבת בחיפה ובלוד ונסיעה מיגעת של שמונה שעות היה מגיע לירושלים. אבל במקרה קשה ודחוף, היה צורך לרכוב לעפולה - בקיץ, בדרך החול ליד פסי הרכבת, ובחורף, דרך מדרון הגלבוע והכפר זרעין - ולהזמין בטלפון מתחנת הרכבת מכונית מנצרת, שהיתה מגיעה לעין חרוד בדרכים הנ"ל. זה היה גם משום מעשה גבורה והרפתקה להוביל יולדת מנהלל לבית החולים בעגלה, בבוץ החורף, בדרך לא דרך, בנסיעה של 4 - 5 שעות.
הטיפול בחולים היה אישי ולבבי. האוכל שניתן לחולים היה טוב והספיק גם בזמנים שאנחנו, עובדי בית החולים, נאלצנו להסתפק במועט. אך על כך לא התאוננו - הדבר היה מובן מאליו, פרט לטענות שלנו כלפי הלחם, שסופק לנו ממאפיית עין חרוד... לחם זה היה ראוי יותר לשמש טיח מאשר לאכילה, כי האפיה היתה אז- כמו הבישול- לא מקצוע אלא תורנות, ולפי טיב הלחם ידענו בדיוק, מי היה "שר האופים" החודש. במטבח בית החולים עבדו חברות מעין חרוד וחברה מתל יוסף. בדרך כלל בזו החברות לעבודת הבישול, שכן, לדעתן, זוהי עבודה "בלתי פרודוקטיבית". לשוא ניסינו להוכיח לכמה חברים מעין חרוד כמה כסף, חמרים טובים, ובריאות בוזבזו בעטייה של השקפה מוטעית זו! את התוצאות ראינו כבר אז, כי חלק גדול של החולים, שפנו למרפאה שלנו, לא היו חולים כלל, אלא סבלו מתת תזונה ואפיסת כוחות מחמת אוכל לקוי בהרכב ובטעם.
האחיות שימשו השכם בבוקר כפועלות נקיון בחדרי בית החולים, ואחר שטיפת הרצפות התלבשו בסינרים לבנים נקיים והפכו לאחיות. היה זה לפי רוח הזמן של חוסר דיפרנציאציה מקצועית. הדבר השתנה כעבור כמה חודשים עם בואן של אחיות נוספות, ואז עבדו האחיות במקצוען בלבד. אף אני נכנעתי ל"רוח הזמן" ובראשונה ניקיתי את חדרי וכיבסתי את כבסי בעצמי, וזה לא הזיק לי כלל. אבל "רוח הזמן" פגע בי בתחום אחר: כאשר קישטתי באביב את חדרי בכלניות ורקפות הצומחות בשפע על מדרוני הגלבוע, וזכיתי ללעג וצחוק: "ראו, ה'יקה' מטפס על ההרים וקוטף פרחים!" מעשה "בורגני" כזה לא היה מקובל.
צוות האחיות בתחילת 1924 היה מורכב משתי חובשות - לי כחניך גרמניה, לא היה ידוע כלל המושג "חובשת" - לאה בלינקי ויווה פופקו חסין, שהיו למעשה אחראיות לטיפול ולבית המרקחת והאחיות מינה מאירוביץ, חנה בלוך, רחל דימנט וחיה ליכט. העליזה וה"פראית" בין האחיות היתה מינה ז"ל, תמיד מוכנה לצחוק או לצה הלצה קולעת באידיש הליטאית העסיסית שלה, מעולם לא למדה עברית כהלכה. בהיכנסה למחלקה היתה מפיחה רוח חיים בין החולים, ולטמפרמנט הסוער שלה ולצחוקה המדבק היתה השפעה מבורכת אף על המדוכאים ביותר ביניהם.
בתקופה זו הורגש מתח בבית החולים הן אצל האחיות והן אצל החולים- היה זה זמן קצר אחרי פילוג "גדוד העבודה" וחילוף האוכלוסין בין עין חרוד ותל יוסף. כל האחיות, חוץ מחיה ליכט, היו חברות גדוד העבודה, שהוא יסד את בית החולים, ובמשך זמן מסוים היה להן ולחולים מן הגדוד קשה להשלים עם העובדה, שבית החולים שייך כעת לקופת חולים, ולחברים שאינם אנשי גדוד העבודה יש אותן הזכויות במוסד זה כמו לחברי הגדוד. במשך שנת 1924 הוגדל הצוות, באו אחיות חדשות וביניהן- שושנה, שנשאתי אותה לאשה כעבור שנה. אין די מלים בפי, כדי לבטא את הערכתי כרופא לגבי כל האחיות האלה, שעבדו במסירות ללא גבול בחום ימי קיץ לוהטים, או בהתלכן בקור ובגשמים ובסערות של לילות החורף עם פנסי הנפט ביד מצריף לצריף, כדי לראות מה שלום החולים. משוכנע אני, שכמה חולים קשים מאוד התגברו על מחלתם לא רק בעזרת אוצר הרפואות הדל שלנו, אלא במידה מכרעת על ידי הטיפול האישי והאנושי של האחיות, שהפיחו בהם גם את הרצון להבריא. במיוחד זכור לי המקרה הקשה ביותר של הח' ש.ק. מקיבוץ ב' של ה"שומר הצעיר" שחנה אז בנהלל. גורלו היה נחרץ, בלי ספק, לולא הטיפול ללא לאות על ידי האחיות, שלא אמרו נואש עד שיצא מכלל סכנת מוות (ודרך אגב: תמיד נמצאה מיטה ללינה אצל האחיות ואוכל במטבח בשביל חברתו של החולה, כדי שתוכל להישאר בקירבתו- גם זה היה אז מובן מאליו).
המנהל של בית החולים היה ד"ר הראל הירשוביץ. הרופא בה' הידיעה, הסמכות העליונה בכל הענינים הרפואיים והארגוניים, הרוח החיה של בית החולים. היה לו כשרון ארגוני גדול ותכונות מובהקות של "בעל בית", שעינו פקוחה לכל. האחיות אמרו עליו, ש"יש לו שני זוגות עינים". תודות לכך הוא השיג נקיון מופתי, סדר קפדני ודייקנות בעבודה אצל כולנו. הוא היה איש בעל רצון חזק והשפעה ולא תמיד נוח, אבל היה טוב לעבוד במחיצתו. הוא דרש הרבה מהעובדים, אבל יותר מזה דרש מעצמו. כוח העבודה שלו היה עצום, מלבד היותו מנהל בית החולים היה גם הרופא של כל גוש נוריס- חוץ מעין טבעון (כפר יחזקאל) שם ישבה ד"ר נוסינובה- ובכל יום אחרי ביקור אצל החולים בבית החולים היה מנהל את המרפאה בשביל חברי עין חרוד ואחר כך רוכב לשאר הנקודות בעמק. בחזרו בערב עייף לבית החולים, ואחרי שהיה אוכל ארוחה צנועה- צלחת מרק חלב- היה עוסק עוד זמן רב בכל מיני עניינים אדמיניסטרטיביים, כגון תפריט, לבנים, תקציב וכו', ואף במלחמה בזבובים. זכורני, שבשעות מאוחרות של ערבי קיץ היינו שנינו נכנסים למטבח, מכסים את הארונות בסדינים, עומדים על כסאות ומפזרים בכל פינות המטבח את האבקה היפאנית הצהובה הידועה. מד"ר הראל הירשוביץ למדתי הרבה דברים אשר הביאו לי תועלת רבה כשנעשיתי מנהל מחלקה.
בצל אישיותו החזקה של ד"ר הירשוביץ לא היה מעמדי קל ביותר במשך זמן מסוים. נראיתי צעיר יותר מ- 26 שנותי, והחברים חשבו אותי לסטודנט צעיר בחופשה, בעוד שעבדתי כבר כרופא למעלה משלוש שנים. רק כאשר ד"ר הירשוביץ השאיר אותי לפרקים לבדי, לרגל נסיעותיו לישיבות, התחילו להכיר גם בי כרופא. וכאשר בסוף שנת 1924 פרצה מגפת שפעת ואני הייתי לבדי במשך שבוע , נשמעו החברים להוראותי על הסגר חמור של בתי התינוקות והילדים. היה לי סיפוק גדול, שאף ילד אחד בעין חרוד לא חלה בשפעת.
עסקתי בקבלת חולים לבית החולים, לידות, כירורגיה קטנה בעיקר מעבדה, בצורת שולחן של 40 על 40 ס"מ. הואיל ואצלנו היה המיקרוסקופ היחיד באזור, נשלחו אלינו יום יום מכל הנקודות בעמק לבדיקה זכוכיות עם טיפות דם, פעמים עד 50 ליום, מלבד חומר אחר. הבדיקות נמשכו בעזרת מנורת נפט עד מאוחר בערב, וחברים שבאו לערב לבקר חולים, היו מתלוצצים ברוח טובה עלי ואומרים: "הוא עוד יושב על יד ה'מאשינקה' (מיקרוסקופ)".
מושגי החברים על משטר ומשמעת בבית החולים היו, כמובן, קצת חפשים מדי. לא אחת קרה, שלביקור הרפואי היו צריכים לאסוף חולים מהגורן (נהגנו לשם השקטת הכאב החזק אחרי עקיצת עקרב להזריק נובוקאין במקום העקיצה, וקרה לא אחת בלילות הקיץ, שבא זוג לבית החולים, כשהיא מובילה אותו או להיפך, כשאחד מהם נעקץ על ידי עקרב על הגורן, וככה היינו הראשונים שנודע לנו על "זוג" חדש, בלי שאיש יחשוד בהם. היו חולים, שהתעקשו ולא רצו לגלות לנו את שם המשפחה. אירעו גם מעשה קונדס, כמו, למשל, בזמן מגפת השפעת, כשכולם השתעלו קשה והיו זקוקים לתרופה נגד שיעול. כדי להקל על עבודת האחיות הטרודות שמנו על כל ארון לילה בקבוק עם התרופה, שממנה היו צריכים החולים לגמוע בכל שעתים. התרופה היתה מתוקה וטעימה והחולים הריקו את הבקבוקים בלגימה ארוכה בבת אחת...
חברי לעבודה היו שלושה רופאים, וכולם כבר אינם בחיים. את ד"ר ראובן המר (עומר) הכרתי זמן קצר אחרי בואי לעין חרוד. הוא גר אז במושב מרחביה ועבד בסביבה ההיא, אבל היה אורח תדיר אצלנו. רכוב על סוסתו בקומה זקופה, לבוש מכנסי רכיבה מעור ומגפים עם דרבנות עשה עלי רושם כביר. הוא היה "חברה'מן" במלוא מובן המלה, שופע בדיחות, שובבות, אוהב לגימה וריקוד, ובודאי הרבה חברים מאז זוכרים את ה"קוזאצ'וק" שלו. האם מישהו בעמק, מנהלל ועד בית אלפא, לא ידע, כיבד ואהב אותו? הוא היה "שם דבר", רופא חלוץ.
ד"ר שמעון גלביץ הגיע אלינו כרופא בית בקיץ 1924. הוא בא מרוסיה ישר מבית הסוהר, שם ישב עם אסירי ציון אחרים כאחד מראשי "החלוץ" וצ.ס. גבר נאה היה ותלתליו שחורים והוא שבה את לב הבחורות. גרנו שנה וחצי בחדר אחד באחוה ורעות. החדר בצריף היה אמנם בלי רצפה ובלי תקרה מתחת לגג וזמן רב גם בלי חלונות אבל למי זה היה אכפת! עזרנו איש לרעהו בעבודה, ובערבים, כשהייתי ממלא תפקידי כ" בעלת בית" בחדר, היה שוכב על מיטתו ומספר באמנות ציורית, באידיש ליטאית, שהיתה תמיד מקור לבדיחות ולצחוק לכולנו, על קורות חייו הסוערים ברוסיה. הוא היה איש לא נוח לפעמים, עומד על דעתו, אבל היה לי טוב בחברתו.
כשנסע ד"ר הירשוביץ בתחילת החורף 1925 לכמה חדשים לחוץ לארץ וד"ר המר בא להחליפו כמנהל בית החולים, נעשינו כחוט המשולש שאינו ניתק ו"עשינו חיים": בערבי החורף היינו מתכנסים במטבח כדי להתחמם והיינו עורכים קומזיץ: ד"ר המר היה תמיד מצליח למצוא איזו ביצה שבורה ובצל לטיגון חביתה, וגלביץ היה מיצר "שנאפס" מכוהל רפואי, לימון וסוכר. המשקה צרב כאש ודמעות זלגו מעינינו, אבל הוא חימם אותנו, ולצחוק לא היה גבול.
ד"ר יהושע יוספסברג- שקראנו לו כעבור זמן קצר "שייעה יענקב"- בא לבית החולים בקיץ 1925. הוא היה איש בעל השכלה כללית ורפואית רחבה, מבוגר יותר, מיושב יותר, ושקט יותר מאתנו. תחילה היה גר בעין טבעון ויורד בכל יום ברגל ומגיע שטוף זיעה בחליפתו השחורה, האירופית, הבלתי מתאימה לאקלים העמק. בהופעתו ובצורת דיבורו היו כמה קוים, שעוררו את יצר ההתלוצצות שלנו, אבל הוא היה טוב לב, נעים הליכות וקיבל את הלצותינו ברוח בה נאמרו, ברוח של שמחת נעורים ושל רעות אמתית, שנרקמה במהרה בינינו.
בית החולים היה אמנם כאילו "אכסטריטוריאלי", אבל בהיותנו למעשה בתוך משק עין חרוד, היינו כמובן, קשורים לעין חרוד בחיינו החברתיים, ולצורת החיים בקיבוץ היתה השפעה גדולה עלינו. אף על פי שלא היינו חברי הקיבוץ היינו אחרי העבודה שותפים מלאים לחיי הקיבוץ: נוכחנו באסיפות הכלליות- ואיש מהקיבוץ לא ראה בזה דבר שאינו כשורה- השתתפנו בחגיגות, רקדנו עד אור הבוקר (הייתי גם חבר המקהלה תחת שרביטו של שמואליק שפירא), שמחנו בשמחות הקיבוץ, וכאבנו ביגונו, כאשר קרה אסון. השתתפותנו בחיי החברה בעמק כללה, כמובן, גם את יתר הנקודות, אבל במידה פחותה, מסיבות גיאוגרפיות. אם כי הייתי מעורה מאוד בחברה נמנעתי מלהשתתף בחיי מפלגות. עליתי אמנם לארץ כחבר "הפועל הצעיר", אליו השתייכתי בזמן היוסדו בגרמניה בשנת 1919 על ידי חיים ארלוזרוב ז"ל, אבל לא הצטרפתי בארץ לשום מפלגה, כי לא ראיתי כל הבדל במעשה החלוצי של שתי המפלגות, ומפני זה גם לא היתה בעיני כל הצדקה לקיומן המיוחד. אף על פי כן היתה בשבילי ועידת "אחדות העבודה" בעין חרוד באביב 1924 מאורע גדול, בה ראיתי ושמעתי בפעם הראשונה את דוד בן גוריון.
למען האמת עלי להגיד שלא הכל היה תמיד רק בבחינת אור, היו גם צללים וגילויים שליליים, שכן אנשים הם רק בשר ודם. גם אז לא היינו נקיים ממריבות על דברים קטני ערך, מקנאה, מאינטריגות וכו'. גם אז היה הבדל ביחס כלפי חברים "חשובים" (קראנו להם "שמן זית") וחברים "סתם". כשחבר חשוב היה חולה, התעניינו רבים בשלומו, ביקרו אותו בבית החולים, הטרידו את הרופאים בשאלות מרובות. אבל כשחלה חבר סתם, רווק, צנוע ובלתי מתלבט בחיים הציבוריים, ואם לא היו לו ידידים אישיים, הוא נשאר גלמוד גם בבית החולים.
ד"ר דויד (הוגו) כהן.
הערות שוליים ומקורות:
[1] ספר העלייה השלישית, עמ' 373[2] כנראה הכוונה לעקיצת יתוש הגורם לקדחת וחום גבוה. יתוש הנקרא 'זבוב החול'.
לערך המלא על ד"ר הוגו כהן באתר - כאן
חקר וכתב - צביקה תדמור