קווים לדמותו של ד"ר דוד (הוגו) כהן ז"ל/שמואל מלץ

(התפרסם בעיתון 'הרפואה', עיתון ההסתדרות הרפואית בישראל)

ב- 31.10.76 הלך לעולמו ד"ר כהן ז"ל, אחד מאנשי בראשית בשדה הרפואה בארץ.

ד"ר כהן עשה את לימודי הרפואה בקניגסברג וברלין וקיבל תואר דוקטור לרפואה ב- 1922. השתלם עוד ברפואה פנימית, בכירורגיה כללית, וכדי להיות מוכן לעליה לישראל- כי זו היתה החלטתו הנחרצת - למד מחלות טרופיות במכון למחלות טרופיות בהמבורג.

משחר ימיו היה מעורה בתנועה הציונית בהשפעת אביו, שנמנה על מנהיגי הציונות בעירו בליטא ומגיל עשר דיבר עברית. היה חבר בתנועת נוער כחול לבן (בלאו-וייס) ואחר כך בתנועה ציונית אקדימית - K.l.V. נוסף לפעולות בתנועות אלה השקיע הרבה מזמנו בעבודת הקק"ל, קרן היסוד ומאוחר יותר הצטרף לתנועת "הפועל הצעיר".

זמן קצר אחרי עלייתו (1.2.1924) התחיל לעבוד כרופא-בית בצריף הירוק המפורסם בעין חרוד, בית החולים הראשון של ציבור הפועלים בעמק. באותו זמן היה גם מבקר כרופא, כשהוא רכוב על סוס, באיזור כולו, אשר כלל אז את בית אלפא, איזור עפולה עם בלפוריה ומרחביה. כ' התחשל באווירה חלוצית זו והתגלה כרופא מסור ודואג, כחבר נאמן, איש שיחה נעים ובעל תרבות רחבה. באותו זמן יצאו לו מוניטין גם כזמר במקהלה המאולתרת בסביבה.

ב- 1926, נתקבל לעבוד כרופא כללי בפתח תקווה, כבעל ניסיון ותיק. באותה שנה התחתן עם שושנה ברסלר (תילח"א), שהיתה גם היא אחות בביה"ח בעין חרוד. מי שלא ראה את החתונה של הזוג המאושר בביתה של ינטה- לאה במרחביה, לא ראה שמחה במימיו. כל הצוות של עין חרוד ואורחים וידידים מהעמק נוכחו בחג הכלולות של ד"ר כהן ו "שושנת העמק", כפי שקראו אז לשושנה ברסלר. מעתה מלווה שושנה את בעלה לאורך כל חייו בתבונה וביחסי אנוש לדוגמה. גם היא לא נטשה את מקצועה עד לגמלאות ומילאה תפקידי ניהול והדרכה חשובים.

אולם, כנראה ששנים קשות אלו לא הוסיפו לבריאותו של כ'. החיים על גבול של תנאי רעב, מאמץ גופני רב, מעבר לכוחותיו, וביחוד הדיסנטריה האמיבית החוזרת, שבה נדבק בבדיקות רבות במעבדה, התישו את כוחותיו והוא החליט לצאת עם אשתו למנוחה להוריו בקניגסברג. הוא נשא אתו גם חלום, שהפך למשאת נפשו, להתמחות במיילדות ובגיניקולוגיה, שבהן ראה את מקצועו לעתיד. אחרי זמן קצר התחיל לעבוד בקליניקה למחלות נשים ולמיילדות באוניברסיטת קניגסברג ובבית הספר למיילדות באינסטרבורג. באותו זמן התמחה גם בכירוריה כללית בביה"ח העירוני בדנציג. לאחר ש"מילא את המצברים" בידע חדש ורב במוסדות אלה, חזר ארצה ומונה כמנהל מח' היולדות ונשים בביה"ח החדש שהוקם בינתיים במרכז רפואי לעמק, בעפולה.

הוא ניהל את המחלקה במשך 5 שנים, טבע בה דפוסים וסיגנון משלו, ולעיתים קרובות היה בה גם המנהל וגם עוזריו. אז השתתף גם בצורה פעילה בפעולות ה"הגנה", בשמירה ובשירותים הרפואיים האזוריים. עם תום עבודתו בעפולה, עבד במשך תקופת ביניים במירפאות בתל אביב, החליף את מנהל המחלקה בבילינסון, ואחר כך עבר לנהל את בית היולדות ברחובות, ובו עשה 16.5 שנה. שנים רבות (עד הקמת בי"ח קפלן) היה זה המוסד הרפואי היחידי באיזור הדרום. המוסד הוקם ביחוד מסיבות בטחוניות, לאחר שקמו ישובים נוספים בדרום והתווספו על אלה הקיימים, ובעיית אישפוז של היולדות הפכה לשאלה בעלת חשיבות ראשונה.

עם פתיחת ביה"ח קפלן, עבר לנהל את מח' הנשים והיולדות שם, עד יצא לגמלאות אחרי 10.5 שנים. את 30 שנות פעילותו אלה כמנהל מח' נשים ויולדות ברחובות הוא ראה כמיפעל חייו. בשנים אלו פיתח עבודה עניפה בכל הקשור למקצוע- כמורה, מחנך קהל ורופאים. פה בא לידי ביטוי היחס העמוק, הרציני והיסודי, למקצוע. היה ער לכל המתהווה בעולם המיוחד של מיילדות והשתתף בכל כנס וסימפוזיון מקצועי. תקופה ארוכה הקדיש את מירב מרצו למלחמה ולמניעה של רעלת ההריון (טוכסימיה), פרסם 14 מאמרים רפואיים, ביניהם שניים מקוריים מאוד על חיתוך דופן, ואלה מבוססים על ניסיון של שנים רבות. המעקב והמסקנות המעשיות שבהם, הם פרק מאלף במיילדות. הוא לא החשיב מאמרים שהיו ערטילאיים ומנותקים מהעבודה היומיומית. הוא ראה בהם "papers" כך היה מכנה אותם, שממלאים אומנם את העיתונים הרפואיים, אבל ערכם המעשי מועט או אפסי. אהבתו הגדולה היו חדר-הלידה וסטטיסטיקה. תלמידיו זוכרים אותו יושב בחדר הלידה בלילות, יחד אתנו, כאחד מאתנו, מוביל לידה ומכוון אותה, תוך עישון סיגריות ושתיית קפה שחור. הוא הפיח סביב רוח טובה. לא פעם ביקשוהו לאחר יום קשה ומפרך- ללכת לנוח, והוא בחיוך האופייני שלו- היה חוזר על המשפט "עוד לא ראיתי זוג ידיים מיותרות במיילדות". הוא דגל במיילדות טובה, דרש ידע ודייקנות, ויש לזכור שמדובר בתקופה טרום אנטיביוטית, וזה חייב סטריליות מירבית וביצוע פעולות בדרך המיטבית.

מושגיו, השגותיו, קפדנותו השפיעו עלינו וסגנונו דבק בנו והיה מחייב. ארבעה מתלמידיו הם מנהלי מחלקות נשים ויולדות, וכל אחד ממשיך בדרכו. כל אחד מאתנו, בעומדו בפני דילמה, לא פעם תופס עצמו בשאלה: "מה היה עושה כהן, מה היה אומר, או איך היה מגיב במצבים אלה".

נוסף על עבודתו במחלקה היה מעורה בעבודה ציבורית רבה. היה ער למה שהתהווה בישוב. היה פעיל במד"א וייסד את אירגון תורמי הדם. ניהל בי"ח זמני בזמן "השירות לירושלים" ב- 1947/8 עד להקמת המדינה. היה פעיל בארגון רופאי קו"ח, כחבר הועד הארצי והמועצה הארצית של הארגון.

ב- 1967 יצא לגמלאות. הדבר לא דיכא אותו, כפי שקורה לרבים, ובכל פגישותינו היה מדגיש, שהוא ואשתו שושנה הם זוג פנסיונרים מאושרים. עתה התחיל בפעילות בעיתון "הרפואה" במדור "מן הספרות" ו"במת המערכת". לפעמים הייתי תוהה, אם רבים מקוראי העיתון ידעו מי האיש מאחורי ראשי התיבות ד.כ., שהופיעו מתחת לתמציות אלו. עיסוק זה בלע את רוב זמנו, שכן עבודה דרשה קריאה מתמדת ועיון בספרות העולמית. זו עבודה הדורשת הבנה ותחושה סלקטיבית. כהוקרה למפעל זה זכה בפרס "הרפואה" ע"ש צבילינג בשנת 1971.

היה בעל גישה ומחשבה מקוריות וסלד משיגרה. אני נזכר בהופעותיו בחיים הפרופסיונליים של ארגון רופאי קו"ח. היתה לו ביקורת חריפה על ניהול הדברים ע"י מוסדות הארגון והנהלת קו"ח כאחת. לא היה מוכן לקבל מוסכמות של דפוסים אשר נוצרו ואשר איש לא היה מוכן לשנותם. בויכוחים נוקבים היה עומד מן הצד ומנסה להיות שופט אובייקטיבי. כאשר היה משתתף בויכוח הרגשת, שפתאום נוצרה זווית חדשה ואספקט אחר, ולא יכולת להתעלם מכך. אי התכחשות לאמונתו היתה ביסוד הופעותיו ובכל היתה מזדקרת אהבתו העמוקה למוסד ולרפואה הציבורית, שהיתה תוכן חייו. העובדה שעמד ליד עריסתה של רפואה זו הנחתה אותו בכל דרכו ונלחם עם כל אחד - (יהיה זה הארגון או המוסדות המנהלים של קו"ח) על טוהר הפרינציפים, שעליהם היה מושתת המפעל כולו. ואכן, עזרה רפואית טובה לנזקקים, לעניים שבתוכנו, לחסרי יכולת- שהיו תמיד בראש מאווייו. דרך ארוכה עשינו בינתיים, ולאו דווקא לאור האמונה של הראשונים במפעל גדול זה של עזרה הדדית. הוא היה מתאונן מרות על התדרדרות הדמות והתוכן של הרפואה הציבורית, היה מתעצב ומתנבא לסוף מפעל נהדר זה, שהוא כאמור היה עד לחבלי לידתו ושהיה כה יקר לו.

בשטח הרפואה השתייך לאסכולה הקלסית השמרנית של המיילדות. אם כי היה ער לכל חידוש, עקב בשקידה רבה אחרי כל פירסום בספרות, קבל על כך שחידושים אלה משכיחים מלב רופאים רבים את הידע הבסיסי בביצוע פעולות מיילדותיות קלאסיות וחיפוש אחרי פתרונות קלים (ביניהם חיתוך דופן) למצבים, שבהם אפשר היה לפתור שאלות ע"י סבלנות, הערכה נכונה של מצבים וניהול נכון של לידה. הוא קבל מרות על רוח של מרקאנטיליות ונוחיות, שהתגנבו למקצוע המיילדות, שבה ראה פסגת האומנות בין המקצועות הרפואיים האחרים. במאמרו "בעיות הליגה דרך הנרתיק לאחר ניתוח קיסרי אחד", אשר פורסם ב- 1964, כתב: "המאמר דן בפרובלימתיקה של הלידות של הלידות מסוג זה, ועל הקשיים של מיילד אשר אינו רואה בחיתוך הקיסרי את הפתרון הקל לכל בעיה מיילדותית, להגיע להחלטה על צורת הלידה לאחר ניתוח קיסרי אחד. בהיעדר הנחיות אובייקטיביות מוגדרות לחלוטין, עלינו להשתמש בכל מקרה בתמונה הקלינית של המצב, לפני ובזמן הלידה, כבסיס להחלטה". ואם מדובר פה במקרים שלאחר חיתוך דופן, בהחלטה על חיתוך דופן ראשון על אחת כמה וכמה.

הוא היה הראשון שהתחיל להשתמש בשיטת הזלפה של פתידין לתוך הווריד באופן יחדני עם פיטוצין. הוא הגה את הרעיון של שימוש במתקן הזלפה בצורת Y, שבו השתמש בצורה זאת של הזלפה תוך אפשרות של מינון נפרד של כל תרופה ותרופה לפי הצורך.

אחד הקרבות הגדולים שבקנה מידה ארצי ניהל ד"ר כהן בענין פעולות וטיפול מנע ברעלת ההריון. סיבוך זה של ההריון עוד דרש אז וגם כיום (אם כי פחות) הרבה קרבנות בחיים ובבריאות היולדת. בשנת 1958 סיכום ד"ר כהן את מאמרו:"הפרכסת (אקלאמפסיה) מניעה וטיפול" כדלקמן: "לאור התוצאות המעודדות של הטיפול המונע בנשים הרות, ולשם מניעת אקלאמפסיה מתגבשות הדרישות דלקמן: 1. עירנות של הרופאים הכללים ורופאי נשים לגילוי מוקדם של רעלת הריון. 2. התחלת הטיפול המונע בשלב מוקדם של ההריון. 3. הרחבה מכסימלית של הטיפול המונע ע"י המוסדות הרפואיים". יש לזכור שקריאה זו באה בזמן שבו טרם היו קיימות תחנות לטיפול הנשים הרות, שלא לדבר על תחנות של נשים בהריון עם סיכון גבוה. הוא לא רק הטיף, הוא גם עשה. הוא היה מן הבודדים, שהיה בתקופה זו מאשפז כל חולה עם סימנים של רעלת הריון.

היה קפדן גם בביצוע ניתוחיו. כל צעד משלבי הניתוח היה מתוכנן מראש. תיכנון בניתוח- לפי דבריו היה חוסך זמן. היה טוב לראותו מנתח. הוא הצטיין בזריזות ידיים, בביטחון רב ובמציאת פתרונות במצבים בלתי צפויים (וכאלה, כידוע, אינם חסרים בניתוחים). כאשר התברר , שיש צורך במהלך של ניתוח גינקולוגי ניתוח כירורגי היה מבצע זאת (היתה לו הכשרה מתאימה לכך). הוא אהב לנתח ועסק בכך עוד זמן רב לאחר צאתו לגימלאות, עד גיל שבעים. כאשר שמע שתלמידיו מבצעים שיטה חדשה של ניתוח, היה בא לראות ולהיווכח ביעילות השיטה, היה גם גאה בכך.

את הגדולה בתכונותיו של ד"ר כהן אני רואה בהיותו מחנך רופאים ומכוון ומעצב דרכם. היה משפיע כדוגמה אישית. הוא לא היה מוותר קודם כל לעצמו. חרוץ, מסור לעבודתו ולחולותיו, החזיק אצבעו על "דופק" המוסד במשך כל היממה. גם כאשר לא היה בעבודה, הרגשת בנוכחותו. וזה היה מחייב ומדבק. אחת ה"חולשות" שלו היתה דקדקנות וקפדנות במעקב של כרטיסי חולים, רישום כל פרט, שחשיבותם התגלתה לנו לעתים קרובות, לאחר זמן. דייקנותו בכל הנוגע לחולים, לסדר הכללי במחלקה, לסדר על השולחן הכתיבה שלו, הפכו למקור של סיפורים מבדחים ולאגדה. וכל אלה החדיר לחניכיו ללא רחם ובקשיחות רבה. כל אחד מתלמידיו מרגיש שסגנונו נשאר הקובע גם בעבודתו. הוא דאג לחניכיו בצורה מרגשת ואבהית עד לימיו האחרונים.

כאשר הרגיש חוסר כל כישרון בשטח הניתוחי של אחד הרופאים היה מודיע לו, שיפסיק לנתח ולא יגזל את החומר מחבריו המוכשרים בשדה זה.

כזה היה ד"ר כהן: לוחם אמיץ, רופא גדול, מחנך ומורה. עם הסתלקותו אבד לרפואה הציבורית אחד ממניחי היסוד ונאמניה. וטוב להזכיר זאת בימים של אינפלציה בערכים, מושגים ופרינציפים בכל שדות חיינו.