ד"ר אלברט אברהם נאכט (1877- 1948)

נולד בתשרי תרל"ח 1877, בעיר יאסי, רומניה. היגר לגרמניה, שם השלים את לימודי הרפואה. החזיק קליניקה במרכז ברלין. עבד בקופת חולים של רובע הפועלים בברלין, עסק במחקר ופרסם מאמרים מדעיים. בהיותו ציוני בלב ובנפש נשא את עיניו לארץ ישראל. ביקר בארץ בשנת 1929 ורחובות שבתה את לבו. כעבור שנים מעטות, ב- 1935 עלה עם אשתו השנייה ובתו מנישואיו הראשונים והשתקע ברחובות. אשתו הייתה אסיסטנטית שלו, לא יהודיה. ברחובות עבד כרופא עיניים פרטי ומטעם קופ"ח עד יומו האחרון.(1)

על מסירותו הרבה והיותו רופא עיניים בעל מוניטין, ניתן ללמוד מדברים שכתבה ירדנה שטרנברג, בעיתון "דבר" במלאות 10 שנים למותו (2): "... במעלה רחוב שקט עמד ביתו הנאה, כאנייה בחוף מבטחים, וכל יום משעות הבוקר המוקדמות, נראו הגמלים והחמורים של ערביי עקרון וסביבתה קשורים לגדר החצר. הם השכימו לפתחו של "החכם" היהודי שהיה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות וברוח נדיבה, כאשר מלאו לו שבעים והזקנה קפצה עליו, השתחרר מהעבודה בקופ"ח. פרצה מלחמת הקוממיות והוא גויס לקופ"ח עממית בשביל נפגעי החזית, עבד מתוך מאמץ פיסי גדול ועמד על משמרתו עד שהכריעהו השבץ. ידיו היו תמיד מלאות עבודה, והוא שש במיוחד להגיש עזרה רפואית למיעוטי יכולת ושלא על מנת לקבל פרס. במקרים קשים היה מטפל במסירות נפש ותוצאות טיפולו היו מזהירות. מעשה בחברת קיבוץ שנפגעה בעינה השמאלית, לאחר שעינה הימנית כבר היתה כמעט ללא תקנה, היא נשלחה אליו ע"י קופ"ח ולאחרי בדיקה פסק: "קרה לך אסון אבל אל יאוש". בטרם תם הטיפול בעין התעניינה החולה באפשרות של ניתוח העין השנייה ושאלה לשכרו. הוא ענה: "אם אפשר יהיה לנתחה אין הכסף דרוש לי". והחליט לנתח את שתי העיניים. ראוי להזכיר, כי אז לא היה בית חולים ברחובות ואת החולים היה שולח לניתוח בירושלים. בפעם הזאת החליט לנתחה בביתו. למועד הניתוח התנוסס שלט קטן בשער ביתו: "אין קבלה". רעייתו ... עוזרת לו יחידה. הכל עבר בהצלחה ורק כעבור שנה- לאחר בדיקה יסודית- אמר בסיפוק: "אנחנו צריכים להיות מרוצים, כי בתנאים הקשים ביותר, הושגו התוצאות הטובות ביותר, זה לא היה פשוט". סיפור אחר הוא על תופרת שלקתה בעיניה ופנתה אליו. מצבה היה קשה וחייב טיפול שתי פעמים ביום במשך חודשיים, כאשר נשאל לשכרו, ענה: "הדבר ייקבע בסוף הטיפול", האישה חסכה כסף כמיטב יכולתה, אולם בהגיע יום התשלום, נקב הרופא הנדיב סכום סמלי בלבד לתימהונה של החולה".

סמוך לעלייתו ארצה, בנה ד"ר נאכט את ביתו בסגנון אדריכלי מיוחד, על הגבעה ברחוב סוקולוב על מנת שייהנה מהבריזה ועל מנת שניתן יהיה לראות מהגג את הרי יהודה. זאת, על פי בקשת אשתו.

הבית היה בן 2 קומות, שימש למגורי המשפחה והקליניקה וכמרכז תרבות. נערכו בו תערוכות וקונצרטים קאמריים, בהרכב של רופאים מהמושבה. חזית הבית בן 2 הקומות פנתה אל רחוב סוקולוב. בחזית הייתה בליטה חצי עגולה, בכל קומה היו 3 חלונות צרים וגבוהים והזכירה את חזית בית הנשיא. בצדו הקדמי של הבית הייתה גינה ובה שביל מרוצף שהוביל אל הבית. לכניסה עלו בשלוש מדרגות שיש. בצדו האחורי של הבית הייתה גינה שסודרה בארבעה מפלסים יורדים שהיו בנויים אבן ירושלמית. מפלס ראשון לקפה, מפלס שני עם שולחן אוכל, מפלס שלישי ובו פרחים ומפלס רביעי עם חצר לתליית כביסה ומוסך למכונית שהכניסה אליו הייתה מרחוב סמילנסקי. בפנים הבית היה גרם מדרגות לולייני בדומה לזה שבבית הנשיא. חומרי הבנייה והאביזרים הובאו מגרמניה, כולל כיורים, נברשות, ברזים (kalt, warm) ותריסי גלילה. בבית היה ריהוט יפה, ספרייה גדולה כהה ופסנתר. בני הזוג נאכט, היו מיודדים עם משפחת הנשיא, ד"ר חיים ויצמן ואולי היתה לכך השפעה על סגנון האדריכלי של ביתם.(3)

חברו, זאב אייזנר, שהיה בזמן פטירתו בשליחות הסוכנות היהודית באוסטריה, שלח את הספדו שפורסם בעיתונות היומית באותם ימים (4):

טוהר שכלו ורוך לבו השתזרו להרמוניה מופלאה, צנוע בהליכותיו, שקול בדיבוריו וכולו נועם בדרכיו. חבל על דאבין ולא משתכחין! "

ד"ר נאכט, נפטר בי"ט חשוון תש"ט , 21 בנובמבר 1948 ונקבר ברחובות.

(4) זאב אייזנר, לא ידוע באיזה עיתון פורסם