חסר רכיב

מן הראשונים/משה סמילנסקי

מתוך: "הבוסתנאי", מאמר שנכתב על קלמן גבריאלוב על ידי משה סמילנסקי

בימים מעטים הלכו לעולמם, זה אחר זה, שניים מן המניינים הראשונים של פועלי רחובות, אשר בידיהם פילסו להם נתיב חייהם בישוב: ר' קלמן גבריאלוב ז"ל ור' גרשון לוין ז"ל. בשניהם כאחד היה דבר-מה אופייני, מיוחד לתקופה הרחוקה, הרחוקה ההיא. דבר-מה ראשוני, אשר רק הם, הראשונים, נתברכו בו, והוא שעמד להם בימי הניסיון הקשים ההם. וחבל ש"דבר-מה" זה מסתלק מהרה מן ההווי שלנו. איך אכנהו? הסתגלות אל תנאי החיים. הכישרון לחיות לפי היכולת המציאותית, ולא לפי הצורך והיכולת המשוערת. ככלות התקופה הראשונה ההיא, אבד לנו הכישרון הזה - אותו כוח ההסתגלות – לכאורה, לבלי שוב עוד. אך בימי מלחמת העולם חזר אלינו, ושוב נתעלם בתום המלחמה, נתעלם באופן קטסטרופלי. מה שרכשנו לנו במשך ארבע שנים קשות, מה שסיגלנו לנו בשכר קורבנות גדולים, באה "התל-אביביות" ובלעה בן-רגע, ולא נודע כי בא אל קרבה.

קלמן גבריאלוב, שנחשב בשנים האחרונות כאחד הפרדסנים האמידים ברחובות וכ"בעל בעמיו": גבאי בבית הכנסת, בחברה קדישא ובמוסדות אחרים. עודני זוכר את היום שראיתיו בפעם הראשונה לפני שש וארבעים שנה, את היום שעבדתי אתו יחדיו בכרם בעליו, ר' שלמה גולדין ז"ל.
אנוכי עוד נתחשבתי אז בבני ראשון לציון, שחזרתי אליה מחדרה וגם נחשבתי כ"מומחה" לזמירת גפנים. עבדתי עונה אחת תחת ידו והדרכתו של הכורם המומחה, יוסף זייגר ז"ל, שמעתי בשקידה את שיעוריו של האגרונום חיים כהן ז"ל, ואמנם אהבתי תת "צורה" לגפן. שמי הגיע עד רחובות ושמו של "כרם גולדין" הגיע עד לראשון, כרם ידוע לתפארת, ונתבקשתי על ידי בעליו "להדריך" את פועלו בהלכות זמירה. ופועלו השנתי, שעבד עמו במעדר, במכוש ובמזמרה, היה זלמן גבריאלוב.

באתי בבוקר השכם אל הכרם, ולא מצאתיו. תמוה היה הדבר בעיניי. הוגד לי כי הפועל יחכה לי ויראה לי את החלקה אשר בה נזמור. קראתיו בשמו, והנה, צעדים מספר ממני קפץ מתוך בור איש קצר-קומה, דל בשר, שזוף-שמש וזריז תנועה. זה היה קלמן, ועל פניו מעין תרעומת – בעליו העליבו, ציווהו לבלי התחיל בזמירה בטרם אבוא! בינתיים עסק ב"הורז" של יבלית, וכה העמיק להתחקות על שורשיה, עד שנסתתר כולו בתוך הבור. הוא הראה לי את קצה השורש המחודד, שהצליח להוציאו על כל עורקיו.

בזמירה לא הייתה ידו של קלמן רבה כמו ביבלית, אבל, עד מהרה השכיל להבין את כל "התורה" שרכשתי לי בראשון. ובבוא בעל הכרם לבקרני, ביום השלישי לעבודתנו, כבר יכול קלמן להתפאר כי נגלה לו סוד "הצורה" הנכונה של הגפן.
שלושה ימים זמרתי עמו, ויותר משהסתכלתי בגפנים, שהיו אמנם ראויות לשמן הטוב, הסתכלתי בפועל, אשר נכנס ראשו ורובו בעבודתו וראה בה את כל סיפוקו. וגם אורח חייו משך את תשומת לבי: מילדותי חשקה נפשי לראות את העובדים בשדה בשעת אכילתם. מצאתי בזה קורת רוח מיוחדת, ואיני יודע מדוע. גערות אמי ומוסר אחיותיי הגדולות, לא ידעו לעורר בי תיאבון באכילה. אבל פת שחורה, טבולה במלח, שביד איש השדה, עוררה בי בכל עת את התיאבון ואת ההנאה מן המאכל.

מסתכל הייתי באכילתו של קלמן בכרם. את ידיו היה רוחץ בכוונה מיוחדת, מנגבן ומברך על הלחם. מטפחת היה פורש על הקרקע, כיכר לחם שחור בפינה אחת, חופן מלח בפינה שנייה, ובאמצע – חופן זיתים בקופסת סרדינים ריקה (את הסרדינים אכל לא הוא), בצל ו..."גרעינה" של הסעודה: ביצה שלוקה, שהיה מסיר קליפתה בזהירות רבה, לבל ידבק בה חלילה מאום מן התוך. ואת המזון היה מחלק שווה בשווה לשתי הסעודות, בוקר וצהריים, ואת הביצה היה חותך בדייקנות רבה לשניים.

בכרם זה של גולדין עבד קלמן שנים רבות בתור פועל-המעדר, פועל-המזמרה, ומקץ ימים בתור משגיח. פתח בשכר שני בישליקים ליום, עלה לכדי שני פרנקים, ובסוף, לשכר שמונים פרנק לחודש. ודירתו, לו ולאשר לו, הייתה צריף עץ קטן. כאן נולדו לו בנים ובנות, וכשגדל הבן הבכור, התחיל ללכת עמו לעבודה כשכיר-יום. ועל "המזונות" בשדה נוסף עוד כיכר לחם אחד ועוד חופן זיתים. אבל הביצה השלוקה האחת הספיקה לאב ולבן יחדיו.

כשבנתה חברת "עזרא" חמישה בתים לחמישה פועלים ברחובות, נבחר עמהם גם קלמן, ויקבל בית-אבן בן שני חדרים ומגרש בן עשרה דונמים. מעתה הוכפלה עבודתו: יומם בכרם בעליו, ובשעות הערב עד חשכה – בחצרו ובמגרשו, אשר נטע בו גם גפנים וגם הוציא ממנו כל מאכל: בצלים, שום, תפוחי אדמה ושאר ירקות.

קלמן יצא מן השביל הצר אל "דרך המלך". ביתו הקטן דמה לקן של נמלים – האב והבנים – היו באמת קטנים מאוד – ועבודה שאינה פוסקת המתה בו מחנוכה ועד חנוכה, וגם בחנוכה עבדו הכול: האב, האם והילדים... הכול הכניסו אל הקן והוציאו אך מעט. והקן הלך והתרחב: מסביב לחצר צמחה גדר-אבנים, נוסף חדר להשכיר לדייר, נוספה רפת ופרות בה – החלב והגבינה למכירה – ולול נבנה ותרנגולות בו – והביצים למכירה – ועוד חלקת אדמה נרכשה – שלושים דונם – וכרם ניטע בה, כרם לתפארת, חמישה קנטרים לדונם. ומן ההכנסה שילמו את החוב ל"עזרא".
הדרך הלכה והתרחבה ועד לפרדס הגיעה.

בימים ההם ובמושבה פועלים עברים רבים וחוסר עבודה מעיק. יש מהם שלמדו לחפור בארות – עבודה שהייתה עד כה מונופול של בני הארץ. והקול יצא כי קלמן עומד לחפור באר. אמרתי לידידיי: צריכים אנו להשפיע על קלמן כי ימסור את חפירת הבאר לפועלים עברים. ידידיי צחקו לי: קלמן נהרג על פחות משווה פרוטה, הלוא רק מתוך כך גדלו... אבל אנוכי ניסיתי את כוחי ובאחד הערבים הלכתי לביתו ברחוב עזרא. החצר הרחבה מלאה כל-טוב: פרדות, פרות ועופות למיניהם, וליד הפשפש הפונה למגרש, משתלה יפה. אבל בבית ואל השולחן מצאתי את בני הבית יושבים לארוחת הערב – עדיין שוררת היד המסתפקת במועט שבמועט וחותכת ביצה אחת לשניים - מזון שתי סועדות.
ניסיתי דבר אליו – קיר אטום. על קימוץ עשרות לירות עבד בזיעת אפיו ובדם תמציתו. לא נרתעתי – דפדפתי לפניו את הימים הראשונים, בעודו פועל בכרמו של גולדין. לא לחינם הלכתי אליו: יצאתי ובידי חוזה על חפירת הבאר ללשכת העבודה שבמושבה.

ר' קלמן זכה לשיבה טובה. השיא בניו, הקים להם בתים, ולו עצמו היו שני בתים – האחד ברחוב "עזרא" והשני ברחוב הגדול, רחוב הרצל, ופרדס, ואף לא סימן כל-שהוא של חובות. ומכובד היה בבית המדרש ובחברה "קדישא", אשר אותה עבד במסירות רבה.

בן שבעים ושלוש הלך לעולמו. תנצב"ה.
חסר רכיב