התארגנות התחבורה בימי הפרעות ומלחמת העצמאות

בכל השנים שקדמו להקמת המדינה נהגי האוטובוסים שימשו מטרה קלה לפורעים הערבים, אשר ניסו לשבש את הקשר בין חלקי הארץ.

התחבורה הועמדה בקשיים שלא הורגלה בהם: מחסומים, ידוי אבנים, פצצות תוצרת בית ומוקשים. ההתקפות על האוטובוסים קרו מידי יום. הנסיעות היו סכנת נפשות הן לנהגים והן לנוסעים. אמצעי מיגון לא היו באותם הימים- נהגים ונוסעים נפגעו. על מנת להקטין את הנזקים כוסו חלונות האוטובוסים ברשתות נגד אבנים ורימונים.

עם זאת, כשגברו ההתקפות והטרור עלה מדרגה, היה צורך למגן את האוטובוסים מפני ירי ומטענים. למטרה זו הובאו לארץ לוחות פלדה בעובי 8 מ"מ שלא הוכיחו עמידות, וכך הוחלט על לוחות בעובי 10 מ"מ בתקווה שאלה יענו על הצרכים. מלאכת המיגון הוטלה בראשונה על חברת ה"ארגז", אך עד מהרה התברר במהלך העבודה שמשקל השריון עלול לפגוע ביכולת הנסיעה. אי אפשר היה למגן את כל הרכב, ועל כן מיגנו את החזית ואת צדי חלונות הנוסעים. הגג והדפנות נשארו חשופים לפגיעת כדורים.

במשך הזמן החלו למגן את האוטובוסים במוסך הקואופרטיבים.

כדי לממן חלקית את הוצאות המיגון הוחלט לגבות חצי גרוש מכל כרטיס נסיעה לקרן מיוחדת שהוקמה למטרה זו.