נחום גוטמן על משפחת ליפקין

אנו צריכים לשכור חדר ולעזוב את רעש בית העם, כמה טוב יהיה לשוב מן העבודה לחדר שקט ומסודר. כך החלטנו בדעתנו. לפנות ערב יצאנו לחפש "חדר להשכיר". עתה עוד היו חדרים, אך עם תחילת הבציר לא ימצאו עוד. פתקה כזאת היתה בחלון:

חדר להשכיר

בלי רהיטים

לשאול במפחה

שני חלונות מְאֻפּלים פונים לרחוב. הצצנו לתוכם. החדר ריק מכל רהיטים. שורת עצי קזרינות שלפני הבית משטחת צללים על הרצפה. זה החדר הטוב המחכה לנו. אותו נשכור לנו.

נכנסנו למפחה. באפלולית עמדו כמה דמויות סביב הסדן והקישו איש איש לפי תורו על הברזל המלובן. אחד גבוה, בעל זקן שחור, היה כנראה בעל המפחה. שלושת הבחורים שעמדו עמו היו דומים זה לזה כשלוש טיפות מים. כנראה בנים שלו. ליד המפוח נתגלתה עוד דמות של בן נוסף. ובפינה הבחנתי בבן חמישי, שהיה כורע על ברכיו ונוקב חורים בתבת ברזל, ובשעת מעשה הוא מדבר עם אדם אחד. הברזל המלובן הקרין והאיר את פני העובדים באור לא רגיל. עיניהם השחורות הבריקו מתחת לגבות המאומצות. מראה המפחה הזאת העלה לפני את דמותן של משפחות מבני ישראל בימי שפוט השופטים, כשהכינו במערות נסתרות חֲרבות לבני עמם.

מתחת לפטישים נתז מטר גיצים. כל גץ התוה קשת אור שונה מחברתה וכבה בחשכה. כל אחד מת את מותו הוא. הפטישים היכו בקצב, כל פטיש בצלצול מיוחד. לפי צו, שלא נשמע, נפסקו ההקשות. הברזל המלובן לחש, כמו נחש רע, וכשטבלו אותו בחבית המים; ובמפחה השתלטה חשיכה ודממה, כמו לאחר טקס דתי.

אז פנה אלינו אבי המשפחה: