חסר רכיב

יהואש, שלמה בלומגארטן, (1871 – 1927)

יהואש, שם העט, נולד בתרל"א 1871 בפולין להורים דתיים. אביו היה למדן גדול וירא שמים אולם התעניין גם בספרות חילונית והיה אחד מחובבי ציון הראשונים בעיירתו. אמו עסקה בצרכי ציבור. עד שנתו השלוש עשרה למד יהואש תלמוד ותנ"ך, אבל לפעמים הציץ גם בספרי חול. הוא למד את השפות הרוסית והגרמנית. בהיותו בן ארבע עשרה שלח אותו אביו לישיבת וולוז'ין. יהואש שהתאווה ללימודים כלליים עזב אחר זמן קצר את הישיבה והתמסר כולו ללמוד שפות שונות וספרות.

בהיותו עוד צעיר ניסה את כוחו בשירה. ב- 1890 נסע לאמריקה ובהיותו עניו שלא האמין עוד בכוחו הספרותי נהיה לסוחר. ב- 1900 חלה במחלת השחפת ועזב את ניו-יורק, אז התמסר שוב לעבודתו הספרותית וקנה לו שם בעולם הספרות היהודית באמריקה ובאירופה. תרגם את "פרקי אבות" לאידיש והחל גם לתרגם ספרים מהתנ"ך.

בשנת תרע"ד 1914 עזב את אמריקה לארץ ישראל בדעתו להשתקע בה עם משפחתו. הוא התיישב במושבה רחובות. התמסר ללמוד השפה והספרות הערבית. קרא את הקוראן ונהיה לבר סמכא בספרות הערבית שעזרה לו הרבה בעבודתו הספרותית.

בקיץ שנת תרע"ה 1915 שב לאמריקה והוציא את הספר הידוע "מניו-יורק לרחובות וחזרה" שבו הוא מתאר את ארץ ישראל. בשנותיו האחרונות התמסר כולו לעבודת תרגום התנ"ך לאידיש, הידוע בשם "תרגום יהואש". נפטר בברונקס, ניו-יורק.

מקור: משה ריבלין. דאר היום, 3.2.1927 עמ' 3, נכתב בניו-יורק.

"מניו-יורק לרחובות וחזרה"/ יהואש (שלמה בלומגארטן)/תורגם מיידיש לעברית ע"י צפורה בן אביגדור, הוצאת ספרים טברסקי תל אביב, תש"ט 1948. יצא לאור ביידיש 1917. (עמ' 61-69) יהואש שהה ברחובות כשנה, 1914 - 1915. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לניו-יורק.

פרק כא' - רחובות

שלושה ימים רצופים נתך גשם שוטף, התחלת גשמי מלקוש, המרווה את האדמה בטרם יבואו ששה חדשים של יובש, כדרך הגמל השותה לרויה בטרם יצא למסעו במדבר.

באויר הובהר, חום ואור השמש, ואני טיילתי במושבה ומסביב לה. הגענו לרחוב יפו ונכנסנו לשדרה רחבה. מימין ומשמאל עצי אקליפטוס ומימוזות . הערבים יכנו אותם בשם "עצי יהודים" לפני היות פה ישוב יהודי לא נראו במקומות אלה שני מיני עצים אלה.

סמוך לשדרה, בצל העץ- קבוצת ילדות קטנות, כולן ילידות הארץ, בריאות, רעננות, הפנים שזופי שמש והעינים שחורות, וחן יהודי נשקף בהן, וכל תנועותיהן אומרות חדות חיים ואמונה ובטחון בכח עצמן.

מובן, שכולן דברו עברית, זוהי שפת אם של ילדי רחובות, ומה נחמד לשמוע צלצול דבורם של הילדות. הכל כה טבעי וכה מוסיקלי! והייתי אומר, הבל פיהן של תינוקות הללו סותר את כל הטענות והתורות שאין להחיות שפה שחדלה להיות שפת הדבור.

-שלום עליכן, ילדות!

-שלום, אדון!

הן הסתכלו בי מתוך בישנות ומתוך סקרנות, ואני נגשתי אליהן ונכנסתי אתן בשיחה, במרוצת השיחה שהתנהלה בינינו אמרה ילדה כבת תשע שמספר היהודים בארץ ישראל עולה על מספר היהודים שבכל העולם, חברתה כבת עשר התנגדה לה.

-ובאמריקה? שואל אני.

-באמריקה? - פרצו כולן בצחוק, ושיניהן הלבנות והבריאות התנוצצו לעיני השמש- באמריקה בטח שאין יהודים רבים כמו בארץ ישראל.

ואני אומר בלבי: אפשר צדקו הילדות. כמה יהודים המתגוררים ברוסיה ובאמריקה ונשמותיהם נתונות כאן בארץ ישראל.

מיד אחרי שנטיתי הצדה נצבו הילדות אחוזי יד בעגול, ואחת קטנטנה הסתובבה לאט בפסיעות קטנות ושרה שיר ילדים: "אני הולכת אל השדה".

משעול צר הובילני אל גבעה קטנה המכונה בפי צעירים "גבעת האהבה". באמצע הגבעה עמדתי מלכת מבלי לדעת לאן לפנות... לצד מערב במורד בגבעה, לצד העמק השתרעו פרדסים וכרמי שקדים שגמאו קרני השמש הזהבהבים, מבינות לגנים ומאחריהם השתרעו שדות ואחו עטופי-בר ירקרק, והרחק הרחק התנוצצו גבעות החול שעל שפת ים התיכון.

ומעבר השני סוגה הדרך עצי אקליפטוסים, ארנים ועצי תות. המושבה היפה מצויינה בבתיה הלבנים וגגיה האדומים, ומאחורי הבתים הנשענים בגבם על הרי יהודה העטופים תכלת, התנשא בית הכנסת, הבנין הפשוט עם חלונותיו הגדולים שחציים עגולים.

" והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו"...

מי לחש את הפסוקים הללו באזני?

...בהביטי על הרי יהודה השקועים בתוך ערפל, כחולמי חלומות, נדמה לי שהשם "הרים" הוא גשמי וחילוני ביותר. ואולי "נשמות ההרים", ואם הרים ימותו ולהם חלק בעולם הבא, אזי מראיהם כמראה הרי יהודה. הם תמיד מתחת לצעיף ערפל דק וחולמים את חלומם יום ולילה – השמש עולה, השמש שוקעת, הכוכבים מתנוצצים וכבים והמה מעוטפים ב"כפיה" הכחולה שלהם, חולמים; שקועים בזכרונות, בתקוות...

והנה קול שופר חזק יריע, ואפשר מאותם ההרים המעורפלים, חולמי החלומות, וכל החלומות יעלו בשר ועור ודמות להם...

"הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ד'"...

השמש ירדה מטה מטה, הצפרים נחפזו לפצות ברנה ושיר בטרם יבוא הליל הקריר ויאטם את פיותיהן.

ירדתי מהגבעה וחזרתי אל המושבה. ארחת גמלים גדולה באה בדרך המובילה מודי חנין, הגמלים הרימו ראשיהם למעלה והורידו למטה וצלילי הפעמונים שעל צואריהם נשמעו באויר הלילה כהד מחזון רחוק...

נשאתי עיני למזרח וראיתי ירח עולה ומראה פניו כמראה השעוה. הוא טפס מאחורי בית הכנסת כאלו נחפז לתפוס מקום השמש שלא חפצה לותר על מקומה.

בין השמש והירח היתה מעין האבקות. השמים- מחציתם היתה מוצפה צבעי שמש שוקעת, ומחציתם - צבעי ירח עולה.

המושבה החבויה בתוך עציה ינקה בתוך העלטה את ריח התפוזים המשכר, ונפשי התענגה למראה ההאבקות שבין השמש והירח.

פרק כב - גלגולים

בפנת המגרש הריק, ממול למלון שלנו, על גבעה קטנה עומדת סוכת עץ קטנה ובה אשנב. בתוך סוכה זו ומבעד האשנב, לאור נר קטן, נמסרים בכל ערב מכתבים המובאים מיפו לידי בעליהם.

לאמתו של דבר מובאים המכתבים בראשונה לידי "פקיד הדאר", הבחור הזקן טריווש, ואחרי שהוא מסדר אותם עוברים הם ליהודי ששמו מונאסטירסקי, והוא המביא אותם לסוכת העץ, ומשם הם נמסרים על פי כתובותיהם.

וזה האיש מונאסטירסקי עובד כל היום בפרדס. ובערב בשובו עייף ויגע מתמסר הוא לעבודת גן ירק שלו, וכשהוא מתפנה מעבודת גנתו משתמש הוא בשעתו הפנויה ומחלק את המכתבים.

בשעה שמונה בערב והסוכה שעל הגבעה הקטנה הומה וגועשת. נשמעים קולות של בחורים לבושי חולצות ובחורות לובשות בגדי קיץ, המחכים לפתיחת האשנב. אגב מפטפטים ומשתעשעים, מסתכלים אחד בפני השני בחשכת הלילה, והפועלים בעלי ההכרה מזמינים את בנות "בועז" לטיול.

ויש שאחת הבחורות, יפה וגמישה, מתחילה בשיר עברי, וכולם עונים אחריה במקהלה, ושוכחים לגמרי את דבר המכתבים.

סמוך לסוכת הדאר תקועים שני עמודי עץ גבוהים, ועליהם מונחת קורה ועל הקורה תלוי פעמון וממנו נסרך חבל.

חמש פעמים ביום היה בא אחד מאחינו התימנים, כשהוא יחף ופיאותיו ארוכות ומסולסלות, ומושך בחבל, וקול הפעמון הומה, והדו מגיע עד הפרדסים הרחוקים.

ראשונה מצלצל הפעמון בהשכמת הבוקר, ואז נוהרים מהמושבה הפועלים, כובעי קש רחבים על ראשיהם וסלי-קש גדולים בידיהם. לרוב יש בסלים לחם, מלפפון כרסני, ולפעמים גם חתיכת גבינה.

באחת עשרה וחצי חוזר ומצלצל הפעמון, אז יודעים כולם שבצל עץ הדר או תחת הזית יושבים עכשיו בחורי ישראל בהרחבה ואוכלים לתיאבון לחם עם מלפפונים ירוקים, ולבם טוב עליהם בארץ זבת חלב ודבש.

בשתים-עשרה וחצי נותן הפעמון אותותיו. אחים, רב לכם, שובו לסבלותיכם. בפעם הרביעית משמיע הפעמון את קולו בחמש וחצי לפנות ערב, והפועלים חוזרים הפעם, ובידיהם סלים ריקים כמו אחרי ביעור חמץ.

אלא לילה. העגלה באה שבה כבר עם נוסעיה ומזודותיהם חזרה מיפו, ועמדה על יד חנות הבשמים של פדוא. ואחרי יום עבודה קשה יושבים הפועלים במועדון שלהם ואוכלים ארוחתם, לחם ותה, כיד המלך, ושרים ללא הפסק:

"אל יבנה הגליל"...

ופתאם צלצול הפעמון: הגיעה שעת "השמירה".

"הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".

מלבד חמש פעמים אלו הקבועות בכל יום, יש תפקיד מיוחד לפעמון לקרוא לכנוס שנתי. הוא מקהיל את בני המושבה לאסיפה שנתית ב"בית העם" לבחירת ועד חדש או לאספות אחרות בענינים חשובים שונים.

בגלל הפעמון הזה נבהלתי מאד ביום הראשון לבואי לרחובות.

שוכב אני חצי ער וחצי מנמנם ולבי טוב עלי "בתוך עמי אנכי יושב" ולפתע פתאום חרדה אחזתני – קול הפעמון, פעמון של כנסיה. הגם כנסיה כאן?...

אם כן מה השמחה הגדולה שתקפה אותי? ובמוחי עלו זכרונות מימי הילדות, מבית היראה הגדול על שני מגדליו הגבוהים שבעירנו הקטנה בככר השוק, ומשהיה הפעמון מצלצל באחד המגדלים הללו היתה אימת מות נופלת עלינו הילדים, שבעתים מאשר למראה פני הכומר הזקן או לשמע צלילי העוגב.

כדאי לציין, שהפעמון הנזכר מוצאו אמנם מכנסיה נוצרית, ועד המושבה קנה אותו מהם. והכניסו בקהל ישראל והכינו למטרה זו, וכאן נפתרה החידה, מדוע ולמה הוא מתעקש לפעמים ותחת שני צלצולים שעליו להשמיע על פי הדין מוסיף הוא עוד צלצול, קול, - ספק צלצול ספק יבבה.

אין זאת שנפשו מתגעגעת לתפקידו הראשון שהיה בכנסיה.

ומאז נודע לי מקום מוצאו של הפעמון, נקעה נפשי ממנו. כי שונא גרים אני, מכל שכן גרים שמשמיעים את קולם ברמה...

אין מחזה נהדר כמראה השדות בתקופת האביב המכוסים פרחים בשלל צבעיהם הגדלים ללא כל טפול, בלי כל שתדלנות, בלי כל תמיכה, בלי כל עזרה הבאה מידי גננים נדיבי לב. לא ראיתי כדוגמתם במקום אחר, הרי זה כאלו הם מבקשים ואומרים:

קחו, יקירי, ככל אשר תאוה נפשכם, יש לנו רב, עוד מעט יבואו ימים לוהטים והכל יבול ויחלוף.

ביחוד נמשך לבי אחרי פרחי "שושנת העמקים", זווגם של שני הגוונים החריפים הללו משפיע עלי כמו בכח קסם.

על פרחי ארץ ישראל מתהלכת אגדה זו:

חירם מלך צור שלח שי לשלמה המלך אדרת אחת יקרה מאד, אדרת ארגמן, המלך שלמה שש למתנה זו,
ובכל פעם בהתעטפו בה נמלא לבו גאוה, כי אף פעם לא ראתה עין אדם צבע נפלא ונהדר כזה.

פעם הלך המלך עטוף באדרתו היקרה, והנה ילדה קטנה ובידה צרור פרחי שדה רעננים נפלאים במראיהם
לקראתו, המלך נשאר עומד על מקומו וכולו תמה, השליך מעליו אדרתו וקרא בקול:
מה ערך לאריגים הנהדרים שבצור לעומת צבעי הפרחים הנפלאים אשר בורא עולם רקם וכסה בהם את כל ההרים ואת כל העמקים!...

פרק כג – בני ארצי

ברחובות הכרתי על ידי "חוג'ה מוסה" איש צעיר בן ארצי שמו מ. בעל עינים כחולות ותמימות ותנועותיו כתנועות נערה ביישנית. בהיותו בן ארבע עשרה שאף בחור שקט זה לנדוד למרחקים. והוא עזב את עיר מולדתו. עיירה קטנה ברוסיה, ובמקלו ותרמילו יצא לבדו לדרך רחוקה עד קייפטון שבאפריקה.

הרבה התענה שם עד שבמקצת נתמלאה תאותו. אולם להשתקע שם לא רצה. תקפו אותו געגועים לסביבה יהודית, והוא עזב כעבור שנתים את אפריקה ונוסע לאמריקה.

במשך שנות שבתו בשתי מדינות הללו לא פסק הצעיר מלימודיו והוסיף להשתלם בשעותיו הפנויות בספרי מחקר ומדע, רכש לו הרבה ספרים אנגלים ועברים ושנה הרבה.

אבל לב הצעיר השקט והביישן לא השלים עם החיים הרועשים והסואנים באמריקה, והוא נמשך מעבר לחיים האלה... ומלבד כל זה – אומר הוא לי – נוכחתי שאת היהודים שונאים אפילו במדינה החפשית... ראיתי כי בכל מקום הם בלתי רצויים... והיה הדבר כמדקרות חרב בלבי וצר נעשה לי המקום ולבי אמר לי: בשבילך – ארץ ישראל.

ואני באתי לרחובות, קניתי לי חלקת אדמה ובעצמי עבדתיה. ובשובי בערב עיף ויגע אחרי עבודת יום קשה השטחתי על הרצפה הקרה, ומה נעימה היתה לי עיפותי. הרגשתי אז אחד מששים מטעם גן עדן, הן עיפתי בעבודת אדמתי, אדמתנו.

עכשיו מ. הוא בעל פרדס גדול, ומלבד חבתו הגדולה לארץ ישראל הנהו אחד מחסידי אמרסון ואינו חדל מלהגות בספריו, ופעם גם נסה לתרגם את מסותיו לעברית.

חותנו של מ. אדון ז. הוא אחד מעשירי המושבה. הוא בא משיקגו הנה והוא בעל רכוש גדול... עוד בבית הוריו היה ז. משכיל אפיקורוס, והתנ"ך היה חביב עליו, כל היום היה שקוע בעסקיו, ואלו בשעות הפנויות היה מבחר תענוגיו לחטט ולנקר בפירושים של כל פסוק קשה שבתנ"ך.

בת יחידה היתה לו, והיא חונכה ככל בנות הורים עשירים באמריקה. וכאשר גמרה הבת את בית הספר והגיעה לפרקה, דחה הסוחר וחוקר התנ"ך את עסקיו הצדה, והתחיל להרהר ואמר: אם נכדי יקרא בשם "טוב" או "ז'ים" ולא באחד משמות התנ"ך הנפלאים, למה לי חיים?... והוא ואשתו ובתו יחידתו עברו לרחובות והתישבו שם.

קנה כאן חלקת אדמה ונטע בה פרדס וגם בית בנה לו, בית יפה, מוקף מרפסות גדולות ונהדרות המאפשרות להביט על הרי יהודה וגם על חולות הים הגדול.

וכאן מצא חוקר התנ"ך מר ז. את תיקונו. כי אין פירוש יותר מתאים על פסוק קשה שבתנ"ך, כמו מראה הרי יהודה ומכל שכן כשרואים אותם מהגזוזטרה הגבוה והנהדרת מביתו.

אבל התנ"ך לבדו לא סיפק את נפש היהודי קטן הקומה, בעל המרץ של הסיטונאי השיקגי הזה, שלא היה רגיל לשבת בחיבוק ידים, והוא שיקע ראשו ורבו בעסקנות צבורית, טפל במכון להספקת המים, סדור הדאר במקום, והרבה לטפל בסידורם של התימנים, ובדרכים שונות היה מסייע להרמתה של המושבה.

בינתים למדה הבחורה לדבר עברית ונעשתה לאחת מבנות רחובות הנאמנות. והמסקנה ההגיונית מכאן: הצעיר מניו-יורק שקצה נפשו מניו-יורק נתארש עם בתו של היהודי משיקגו ששנא את שיקגו, ואפשר מאד שהתנ"ך ואמרסון שניהם מלאו תפקיד חשוב בזווג הזה...

לא רחוק מביתו של ז. עומדת החוילה הנחמדה של היהודי האדוק העשיר ס. שהיה בא פעם בשנה מאוסטרליה – מקום מגוריו – לחדשים אחדים. וכל ימי שבתו ברחובות היה יושב על התורה ועל העבודה. הוא חרשתן גדול ומעריכים את רכושו למיליונים. מאחורי החוילה נטע לו פרדס, ולי נדמה שאצלו העיקר עצי האתרוגים השתולים בפרדס, יעברו הימים והוא יברך בסידני הרחוקה על פרי עץ הדר מפרדסו שבארץ ישראל. זהו אקספורט שלו. ובזכות שני העשירים האלה: ס. וז. נקרא רחוב זה שהם גרו בו "רחוב המיליונרים".

אגדות שונות מתהלכות ברחובות על מעשה נדבנותו של ס. המאמין כיהודי אדוק ב"מתן בסתר". יש והוא בא לבית הכנסת להתפלל ומשאיר על העמוד שלו לירות אחדות והיות וברחובות אין הרבה אנשים המפזרים כסף מתגלה הסוד תיקף.

וכאשר נמלכנו בעצתו של מ. בדבר דירה בשבילנו נודע לנו, שיש לו בית וגם דירה להשכיר, אמנם הבית אינו שלו אבל הוא המפקח עליו. הבית שייך לאחיו שבאמריקה, סוחר רהיטים בעיירה קטנה שבפנסילבניה המחכה להזדמנות הראשונה להתישב ברחובות. למטרה זו הקדים לקנות בשביל אחיו בית וגן פרחים עם עצי פרי מסביב. עוד מספר שנים העצים יתנו פרים, והפנסילבני יבוא עם משפחתו וימצא את הכל מן המוכן.

ברם, האח כשלעצמו רצה מזמן להתישב כאן, כי נמאסו עליו החיים בעיירה הנדחת בין הגויים. אלא אשתו טוענת: יגמרו הילדים מקודם את בית הספר, והוא רוצה בשלום בית ועושה כעצת אשתו.

דאגת הדירה רובצת עלינו כנפל כבד, וכאשר שמענו בדבר הדירה הפנויה שמחנו מאד, אלא ששמחתנו היתה עדי רגע.

כאמור, הבית הוא קנין אחיו של מר מ. והוא גם המפקח עליו, אבל השכן הגר באותה דירה אינו רוצה לעזוב את הדירה הנחמדה, שאיננו משלם שכר דירה.

לחותנו היה הדייר לפי מקצועו צבע וסיד, והוא טוען שדמי דירה ישלם בעבודה, ואם הוא נשאר באין עבודה, הרי לובש הוא את סינורו, מפשיל שרווליו צובע את התריסים או מסיד את הקירות, הלא הבית הוא של מ. ועליו לשלם בעד הסיוד והצביעה, והחשבון צודק.

ואנחנו נשארנו בעל כרחנו במלון עד אחרי חג הפסח, באותם הימים היינו האורחים היחידים במלון, וגדולה הצפיה לתיירים.

לארוחת הצהרים באים אחדים מהתושבים הקבועים שבמושבה, על ידי יושבת בחורה צעירה בעלת עינים שחורות קטנות וגבות עבות וארוכות המתמזגות מעל האף המחוטב.

היא באה מאודיסה, גמרה שמה את הגימנסיה וכאן היא מתכוננת להיות למורה באחד מבתי הספר, ואף רכשה לה כבר ידיעה הגונה בעברית.

פרק כד – חוקר החיות

כשם שאני אוהב את ארץ ישראל, כן שונא נחשים אני, וכשבא ד"ר מוסנזון לניו-יורק לפני חמש שנים, שאלתיו בהזדמנות ראשונה: ומה בדבר הנחשים בארץ ישראל.

ותשובתו היתה: יש בארץ ישראל כמאה מינים נחשים מהם תשעים ושמונה לא ארסיים ושנים ארסיים, אלא...

-אלא מה? –

אהרוני אמר כי את שני המינים האלה עוד לא זכה ילוד אשה בארץ ישראל לראותם.

-מי הוא אהרוני?

-אהרוני הוא זאולוג ארץ ישראל, והוא מגלה את כל החיות והעופות שבארץ ישראל, ואף הוא נותן שמות עברים לכולם, וזה קשה יותר מאשר לגלות את מציאותה של החיה...

ברחובות נודע לי שאהרוני גר קרוב מאד למלון שלנו, וראיתי חובה לעצמי להכנס אליו ולהודות לו על שני מיני הנחשים הארסיים שאיש לא ראה אותם עדיין בארץ ישראל.

דרך הגבעה הקטנה מול המלון שלנו, עברתי את שוק הערבים, שבו יושבים הם על הארץ ומוכרים לאנשי רחובות תפוזים שנגנבו מפרדסי רחובות. עברתי ברחוב המלא חתחתים ונשארתי עומד ליד בית קטן. מעבר למשוכה מושיט אלי עוף משונה "בת יענה" את צוארו הארוך מרחיב עלי את עיניו העגולות. עיני הזכוכית, וטרם הספקתי להסתכל בו נרתע וצעד ברוגזה עד לפנה הרחוקה ונעלם.
שלום! מה שלומך? – הומה קול כקול פעמון מעל הגבעה ומעל כל המושבה השקטה.

הפניתי את ראשי ולפני איש צעיר גבה קומה, הפנים מלאים בהרות קיץ, אף ארוך, השערות והשפם אדומים כיקוד אש ומעילו הלבן מכופתר עד הצואר כמי שעובד בבית חולים. והוא מושיט לי יד חמה, מביט עלי, ופעם בפעם זורק מבטו על העוף המשונה, שבשבילו הוא מחזיק ביד השניה סל קטן מלא נתחי קקטוס.

חסר רכיב