רחובות שלי – זכרונות ילדות – גבעולה פלג
נולדתי חודש לפני פרוץ המרד הערבי הגדול במרץ 1936.
אבי (יעקב גליבטר) הגיע לארץ כחלוץ בשנות ה – 20, ומיד החל לעבוד בבניין כטייח, כמו רבים אחרים שהגיעו בשנים ההן. בעקבותיו הגיעה שאר משפחתו, ואיש לא נשאר בפולין. אמי (תמר שכטר) נולדה בסג'רה, אחת המושבות הראשונות בגליל התחתון. היא השנייה משמונה ילדים, וסיפוריה על החיים בילדותה ליוו אותי כל חיי. משפחת אמי הגיעה לרחובות בראשית שנות ה – 30. רוב אחיה היו צעירים ולמדו בבית הספר, והיא יצאה לעבוד בבירור תפוזים, בפרדסים. בשנת 1936, שנה לאחר נישואיהם נולדתי – הישר לתוך המציאות הישראלית: המרד הערבי הגדול, הקמת יישובי "חומה ומגדל", הקמת נמל תל אביב ועוד כהנה וכהנה. מובן שהיית קטנה מדי כדי להיות מודעת לסובב אותי, אבל הסיפורים והזיכרונות מלווים אותי מגיל שנתיים.
גבעולה ואמה
גרנו אז בחצר של משפחת טרבס, ברחוב מנוחה ונחלה, שהיה הרחוב המזרחי האחרון של רחובות. זה היה רחוב לא סלול, כמרבית הרחובות אז, כולו חול טובעני, אבל היה רחב מאוד ובטוח מאוד, כיוון שמכוניות לא נסעו בו. אני זוכרת את טיקטוק בארות המים שבפרדסים, רעש שליווה אותנו הרחובותיים כל ימי ילדותנו, ולקולו נרדמנו. אני זוכרת את ריחות פריחת ההדרים, שעטפו את המושבה מכל עבר. אני זוכרת איך אנחנו הילדים היינו חופשים לצאת ולבוא, וההורים כלל לא חששו. הלכנו ביום לפרדס וקיבלנו טרמפ על הטרזינות – אותן רכבות שנסעו על פס אחד והובילו את התפוזים מהשורות לבית האריזה. באותם ימים כל פרדס היה עולם ומלואו. לכל פרדסן היתה באר פרטית בפרדס, והמים ברחובות היו המים הטעימים ביותר שהיו. החיים שלנו הילדים נראו כמגרש משחקים גדול. במרכז הפרדס עמד בית האריזה. הקוטפים קטפו את הפרי, ואני זוכרת איך למדנו ושבנו ולמדנו שהתפוזים הם הזהב של ישראל, וצריך לנהוג בהם בכבוד ובזהירות רבה. לא לפגוע ולפצוע את הקליפה או להשאיר "עוקץ" שעלול לפצוע תוך המשלוח לחו"ל, כי תפוז רקוב אחד יכול להרקיב את כל הארגז.
בית האריזה שקק חיים כל היום: היו הבוררות, היו העוטפות, היו האורזים והיו החישוקאים, שעטפו את הארגזים בחישוקים. על ארגזי העץ תמיד היתה חותמת מאירת עיניים: תפוזי יפו (באנגלית). התפוזים נשלחו לנמל יפו, ומשם באניות הועברו לאירופה. תפוזי JAFA היו מפורסמים בכל העולם בטיבם ובטעמם והפכו למותג. התפוזים שנפלו בבררה חלקם שווק בארץ וחלקם הועבר לקיבוץ גבעת ברנר, שהקים מפעל גדול לריבת הדרים, והיא שווקה לצבא הבריטי. ריחו של בית החרושת נישא למרחקים, והוא לא היה נעים.
ב – 1939 פרצה מלחמת העולם, ואני יודעת רק מקריאה שבארץ כבר קם כוח מגן (וינגייט ז"ל), ובין השאר נוכח כיבושי הנאצים באירופה ואכזריותם החלו לתכנן את "מצדה 2" על הכרמל. "מצדה 2" היתה תוכנית חירום שאם יכלו כל הקיצין, קבוצה נבחרת של יהודי א"י (נבחרי ציבור, ראשי הגנה, לוחמים) יתבצרו בכרמל במקום קשה לגישה ויגנו על עצמם עד טיפת דמם האחרונה. הנאצים כבשו עוד ועוד אזורים, ויחד עם האיטלקים ויפן היוו את ציר הרשע.
אני זוכרת שמפעם לפעם היו אזעקות, ואנחנו היינו נשכבות מתחת למיטה. אני זוכרת ששמענו את ה"בומים" כשהאיטלקים הפציצו את תל אביב, אבל בהיותי קטנה (פחות משלוש) לא לווה אותי כל חשש.
ב – 1939 אבי עבד עדיין בבניין אבל כמות הבנייה הלכה והצטמצמה. בערבים היה הולך "לסידור עבודה" (כיום פינת הרחובות יעבץ והעבודה). שם התחוללו צעקות ומריבות על כל יום עבודה שמישהו קיבל. כן, ויטמין P עבד היטב לא פעם.
אני זוכרת שפעם בשבוע הייתי הולכת עם אמא שלי ואחותי לבית סבתי, שהיה בשכונת היקב. ממנוחה ונחלה עד שכונת היקב לא היו כבישים סלולים, והיו מעט מאוד בתים. הלכנו כשניים וחצי ק"מ לכל כיוון – אני ברגל ואחותי בעגלה. זאת כדי להתרחץ פעם בשבוע במים חמים. הבית של סבי וסבתי היה ארמון לעומת הדירה בת החדר, שווילון חצץ בין חדר השינה למטבח.
מדברים היום על עוני, ובכן, עוני הוא דבר יחסי. אני אף פעם לא הייתי רעבה ואני חושבת שרבים רבים חיו כמונו אז, ובמשך שנים שיבואו, אבל תמיד היה אצלנו מחסור. באותה תקופה האידאלים של בניית ארץ ישראל ובית לאומי ליהודים מילאו את הנפש ועבודה היתה ערך עליון. אני זוכרת בהיותי כבר בבית ספר, וכשהלכתי בשליחות של אמא שלי למושבה לא ראינו אף פעם גברים יושבים ברחוב, היתה אווירה מעשית, אווירה שהעבודה היא כל חיינו וגם שרנו שירים לכבודה.
אני זוכרת שהבאתי לבית הספר כריך עם אבוקדו, והילדים שאלו אותי מה זה - אמרתי שזו חמאה שגדלה על עצים.
בשנת 1941-1940 בעיצומה של המלחמה, כשהנאצים הלכו מחיל אל חיל (ארה"ב טרם נכנסה למלחמה), והם התקרבו לארץ בתנועת מלקחיים, הבריטים החלו להתכונן למלחמה במדבר המערבי. אני זוכרת כיצד מפעם לפעם היו מתקבצים חיילים בריטים עם אופנועים ו-"סירות" ליד בית הכנסת הגדול, ברום הגבעה לראשיהם קסדות מצחיקות ומשקפי רוח. בהינתן האות היו נותנים גז, הרעש היה נורא, והם טסו למטה ברחוב מנוחה ונחלה, ואנחנו הילדים רצנו בבהלה לתוך החצרות. כשהם נסעו חזרה לרום הגבעה, שבנו ויצאנו להסתכל בסיבוב השני, והשלישי וכו'.
אני זוכרת חוויה נוספת כאשר הודיעו שביום מסוים הולך להיות אימון בהורדת פצועים מקומה גבוהה. הבית מולנו היה בית לוין – בעל שתי קומות. בחצר היו לולים גדולים, ובו גרה משפחה נוספת (שפינדלר), ואולי להיפך. באותו יום אימונים הבן של שפינדלר התנדב להיות הפצוע, וכולנו עמדנו פעורי פה כשהורידו אותו למטה מהקומה השנייה בחבלים, עטוף בתחבושות וקשור לאלונקה. הוא היה גיבור בעיניי, ואני הייתי נפעמת.
באותו הזמן, ייצוא התפוזים נפסק בגלל המלחמה, הפרדסנים נשארו חסרי כל. לא רק שנתנו לפרי להירקב על העצים אלא החלו לפרק את בתי האריזה ומכרו כל מה שנתן למכור. אבי קנה בלוקים, מסגרות של חלונות ותריסים ואולי דברים נוספים – ובנה צריף בלוקים במגרשי לבקוביץ (המגרשים היו מחוץ לרחובות). נכנסנו לגור בלי חלונות במקומם, בחורף מתחנו בד יוטה, בלי רצפה ובלי תקרה. שירותים היו בחוץ, כולל מקלחת קרה. למטבח היתה כניסה מבחוץ (כן – אבא שלי היה מהנדס גדול). בלילות התנים היו מייללים והגיעו עד לחלונות הבית. מכיוון שלא היינו מחוברים לחשמל, היתה רק עששית קטנה שדלקה במטבח כל זמן שהיינו ערים, ולאורה קראתי את מיטב הספרים של ילדותי, כשכבר ידעתי לקרוא. כשהעששית כובתה (לא לבזבז נפט) היתה יורדת עלטה ממש כזו שאפשר למלא בידיים.
רחובות נבנתה כמושבה חקלאית (כמו פתח תקווה, ראשון לציון, נס ציונה ועוד). תחילה היו המייסדים. קבוצת משפחות בעלות כסף שבאה מפולין בשנת תר"ן בשל הציונות. האדמה נקנתה לפני בואם. רובם בנו בתים גדולים יפים, בהמשך קנו עוד אדמות ונטעו תחילה שקדים, אחר כך עקרו ונטעו ענבים ולבסוף נטעו פרדסים. אני זוכרת עדיין את תקופת השקדים כשהיו מביאים את היבול, וערביות היו יושבות ומקלפות אותם. זו היתה עבודה קשה, ולמי שלא היה עור קשה בידיים קיבל הרבה פצעים. אני זוכרת איך אחת הקולפות כיבדה אותי בכמה שקדים טריים שאך קולפו. הם היו טעימים מאוד. הייתי אז בת שלוש וחצי-ארבע.
גבעולה, אחיה ואמה
אני חוזרת לתקופה כשעברנו לגור בבית שלנו, (בשנת 1941), שמגרשו ניצב היום על הכביש העוקף. היינו שכונה "על הגבעה". בחצר גידלנו ירקות והיה לנו לול, מעט ברווזים ועז לבנה. העז היתה אהבתי הגדולה. היא היתה יפה, היה לה זקן קטן ותלתל על המצח. לא היו לה קרניים. היה לה אופי נהדר, ואני לימדתי אותה לרקוד איתי. עם תרנגולות קשה לקשור קשר אישי, אבל הלהקות (היו 2 להקות, אחת של בוגרות ואחת של צעירות) היו תרנגולות צבעוניות ולכל אחת היה שם. התרנגולים – זה היה סיפור שהמשכתי לספר אותו לילדי ולנכדי.
בשנת 1941 כשעברנו לבית שלנו במגרשי לבקוביץ, הלכתי שנה אחת לגן בגבתון, ומשם, בגיל שש וחצי, עברתי יחד עם ילדי הגן מהשכבה שלי לבית החינוך לילדי העובדים – רשת חינוך שהוקמה ע"י תנועת הפועלים למען חינוך על פי ערכי תנועת העבודה.
גבעולה בגן הילדים, יושבת שנייה משמאל (עם צמות)
"בית חינוך" הוקם ברחובות בשנת 1933. אני זוכרת שלמורים קראנו בשמם ולא נהגנו לעמוד כאשר הם נכנסו לכיתה. האווירה היתה פחות פורמלית ויותר חברתית. אצלנו חגגו בנוסף ליתר החגים את חג העבודה באחד במאי. עברנו בתהלוכה גדולה לאורך המושבה. בתהלוכה זו השתתפו כל קיבוצי ומושבי הסביבה: נען, גבעת ברנר, קבוצת שילר, כפר גבתון, תנועות הנוער בתלבושתם, תזמורת מכבי האש, מתעמלי הפועל וכו'. היה ים של דגלים ודגלים אדומים. הרגשנו כוח, סולידריות ואחווה.
בראשיתו, היה "בית החינוך" צריף בעל 2 חדרים שקבוצה שילר העמידה לרשותו. בחורף היו ילדי ביל"ו וגבתון מגיעים בעגלות רתומות לסוסים. לא אחת ולא שתיים נאלצו כולם – מורים ותלמידים – לרדת מהעגלות ולעזור לסוסים להיחלץ מהבוץ, ואילו הנוסעים הגיעו רטובים עד לשד עצמותיהם. מספר התלמידים הלך וגדל, והמקום היה צר מלהכיל את כולם. ב – 1936 עבר בית הספר לרחוב בנימין, היכן שהיום (2020) עומדת חברת החשמל. גם שם לא הספיקו כל החדרים, ועל כן פיזרו את הכיתות במקומות נוספים.
כשאני התחלתי ללמוד בשנת 1942 היו כיתות א-ב בצריף השוודי, במקום שהיום נמצא בית התינוקות ברחוב חוה לוצקי. היינו שתי כיתות בכל שכבה, ועל כן כל כיתה למדה במשמרות שהתחלפו במחצית השנה, ולא היה פוצה פה ומצפצף. אנו, ילדי מגרשי לבקוביץ וכפר גבתון הגענו ברגל קיץ וחורף. יש לזכור שלא היו דרכים סלולות, ובין הגבעה לרחובות היו פרדסים. כל חורף התהוותה שלולית ענקית בקצה רחוב בני משה, ותמיד הגעתי רטובה מכף רגע ועד ראש. לא זכור שהורים התריעו על התנאים. כולם ידעו שזה מה שיש, ועם זה צריך לחיות. בכיתה ג' עברנו לחדר מול חברת החשמל, ובשנת 1946 החלו לעקור את הפרדסים בצד המערבי של רחובות.
גבעולה בכיתה ג', המורה שלומית (גבעולה בשורה האמצעית, שלישית מימין, עם צמות)
אנחנו שתי כיתות ד' שעברו ללמוד בבית האריזה, שהתפנה בשטח שנברא. בשטחים שהתפנו נבנה בית חינוך, מגרש הפועל, ובמשך הזמן בית המשפט, מרפאת רמז וכיום גם הקניון. כך הגענו בכיתה ה' לבית חינוך, בניין חדש עם 8 (ואולי 10) חדרי לימוד, מזכירות, חדר אחות, חדר ישיבות ומחסן.
בכיתה ה' נכנסתי ל"מחנות העולים". מאוד אהבתי להיות שם, ממש היה כיף. באותו הזמן 1946- 1947 הבריטים עדיין שלטו בארץ, והיה מתח מתמיד בין היישוב העברי למנדט. המלחמה העולמית הסתיימה ב – 1945, וניצולי השואה ושרידי המחנות רק רצו לעזוב את אירופה וחלקם הגדול לארץ ישראל. הבריטים התפנו להיאבק בעלייה הבלתי לגלית, ושכללו את האמצעים לתפיסת האניות. ובכל אופן, היו ספינות – רובן ספינות דייג איטלקיות, שהצליחו לחדור את ההסגר, ובעזרת הפלי"ם הועברו האנשים אל החוף ומיד פוזרו בקיבוצים. נתנו להם בגדי עבודה ולימדו אותם ששוקולד עושים בבית חרושת עלית, ואני "חבר קיבוץ". אנחנו הילדים המשכנו בחיינו אף כי שמענו את שיחות המבוגרים, קראנו בכותרות העיתונים, וכמעט בכל בית היו חתומים גם ל"דבר לילדים". כל שני וחמישי, הבריטים הכריזו על עוצר, וגם אנחנו לא פעם, כשסיימנו את הפעולה והלכנו לכיוון הבית, ראינו את הרחובות השוממים ומיד הבנו שהוטל עוצר. היינו מתחילים לרוץ בכל כוחנו.
גבעולה בכיתה ה'. המורה - גרשון (גבעולה יושבת באמצע השורה השנייה)
לאחר הכרזת המדינה בנובמבר 1947, החלו בבתי הספר לחפור חפירות בזיגזג למקלט ראשוני במקרה של הפצצה. עומק החפירות היה אולי 50 ס"מ. המורה שלנו בכיתה ו' היה ישעיהו שר. הוא הקפיד מאוד להסביר שאם תשמע אזעקה אנחנו יוצאים בצורה מסודרת לפי הטורים. וכך, באחד השיעורים ישבתי והסתכלתי דרך החלון על מגרש הפועל שבו נערכו שיעורי ההתעמלות, ולפתע ללא כל אזהרה צלל מטוס מצרי קטן, והחל לירות במכונת ירייה אל המגרש.
אני רוצה להזכיר שאזעקה היתה נשמעת רק לאחר התחלת ההפצצות ולאחר תקיפת המטוסים. ברגע שנשמעו היריות, קמה תבהלה גדולה, וכולם רצו אל הדלת ואילו ישעיהו, כמו ישעיהו, עמד בפתח וידו מושטת למשקוף כדי "לשמור על הסדר". היות שישבתי בטור ד' בסוף, לא התכוונתי לחכות דקות ארוכות. אני ילדה שמנה וחזקה, התפרצתי כמו שד, העפתי את ישעיהו ורצתי במהירות לתעלה. ומאותו יום, ועד סיום המלחמה הייתי בכוננות על, ופיתחתי חוש שמיעה לא אנושי כדי לשמוע אם מטוסים מתקרבים. סירבתי להתרחץ או לישון מפחד שיבואו להפציץ.
מבחינתנו התלמידים הלכה שנה "פייפן". כל זמן המלחמה (20 חודשים) לא למדנו. כאן המקום לעשות הקבלה לתקופתנו אנו, שגם בה מגפת הקורונה עושה בלבול גדול. אף אחד מהתלמידים של שנתון 49-48 לא הפסיד כלום. בהמשך, כשהמלחמה הסתיימה כולם למדו, רובם סיימו עם תעודת בגרות ובהמשך רבים תפסו עמדות חשובות במשק. רק תלמידי השביעיות והשמיניות שגויסו גיוס מוקדם עברו חוויות קשות מאוד, וחלקם אף לא חזרו.
בכיתה ח', שנה אחרי המלחמה, עשינו טיול שנתי בן יומיים (אולי שלושה) נסענו במשאית מצ'וקמקת, ביקרנו אצל האריה שואג. לנו באולם התעמלות בכפר גלעדי על הרצפה, אכלנו ארוחת בוקר במטולה וירדנו לדגניה לראות את הטנק הסורי שפרץ את גדר המשק, ומיטב בחורינו עצרו אותו בגבורת נפש. חזרנו עייפים ורצוצים, אך מלאי חוויות ותודעה לאומית.
ב – 29.06.1946 נערכו סדרות של פעולות על ידי הבריטים נגד היישוב. הם הטילו עוצר על כל היישוב והחלו לערוך חיפושים בכל המושבים והקיבוצים בחיפוש אחר מחבואי נשק. בחיפושים שערכו מבית לבית נעצרו רבים ממנהיגי היישוב והועברו ללטרון. החיפוש שעשה הכי הרבה רעש היה בקיבוץ יגור. שם היה סליק גדול, ובו נשק רב שנרכש בחשאי ליום פקודה. היום הזה היה כל כך קשה שהוא מיד זכה לכינוי "השבת השחורה". רבים מבני היישוב באופן ספונטני פרצו מהבתים והחלו להפגין.
זכור לי שאבא שלי נתפס והועמס על משאית, ובלילה מאוחר חזר תשוש הביתה. הוא קפץ וברח לפרדסים וצעד לבד לרחובות. גם אמא שלי, שהרגישה את פעמי ההיסטוריה, התמלאה מרץ, אמרה לי "שמרי על הילדים" ורצה לכיוון קבוצת שילר. נוכח הצלחתם של הבריטים בגילוי מחסני נשק הופרחו שמועות רבות על בוגדים, יהודים שעזרו לבריטים. באותה תקופה, להיות בוגד במאבק היהודי היה מעבר לכל דמיון. בסופו של דבר אף בוגד לא נתפס.